הורות, בשפת המקצוענים, היא כמו משענת של כיסא. ילדים אוהבים להישען על משענת יציבה. אך כאשר המשענת גמישה, ובכל פעם כשהילד דוחף, המשענת נוטה לאחור, לילד לא ברור שיש לו על מה להישען.

גבולות הן מלשון גב - מקנים תחושת יציבות וביטחון לילדינו. בבואנו להציב גבולות, נבחן תחילה את הניואנסים הדקים, המבדילים בין המושגים: גבול- גדר-סימן.

הגבול הוא מחיצה בין שני חלקים, שלעתים יש ניגוד ביניהם. לדוגמה, גבול המפריד בין שתי מדינות עוינות. מי שיחצה אותו יסתכן באיבוד חייו.

גדר, מטרתה לשמור על מה שבתוכה. לדוגמה, גידורה של ערוגה במטרה למנוע ממזיקים לחדור לתוכה. בניגוד לגבול שמטרתו להבדיל ממה שנעשה בצדו השני, מטרתה של הגדר לשמור על השטח שהיא מקיפה.

הסימן הוא תו היכר. הוא מוצב כדי להזכירנו כי בחצותנו את הקו המסומן, אנו עוברים מתחום מדינה ידידותית אחת לשכנתה.

לאור דברים אלו, עלינו להרהר אודות הסיבות שבגינן אנו חייבים להציב גבולות בפני ילדינו. מכאן נלמד היכן לפרוש גבולות, היכן להציב גדר, והיכן ניתן להסתפק בסימן אזהרה בלבד.

מדוע חשובים הגבולות?

עולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. בעולם ללא גבולות חשים הילדים בלבול ופחד. לא ברור להם מה מצפים מהם ובמה שגו.

הילד מטבעו הוא סקרן. בעוד האדם המבוגר ינתב את סקרנותו לנתיב הבטוח ויישמר שלא להכנס למקומות סכנה, לילד המסתקרן לא תמיד יש כלים כדי לשקול את מהלכיו. ילד נוטה לראות מול עיניו את המטרה הרגעית. הוא מנסה להגיע לצדו השני של הכביש כדי להרים כדור שהתגלגל לשם, כשהוא אינו שם לב שחציית הכביש הסואן מעמידה את חייו בסכנה.

כאשר ילד מדליק גפרור, כוונתו היחידה היא לראות אש. הוא חושב: "מעניין מה יקרה אם אדליק גפרור ואעשה את הפעולה שאמי כה מזהירה מפניה". הילד אינו מודע לשריפה העלולה להתלקח ולסכן את הבניין כולו על יושביו.

ילדך הקטן אינו מבין מדוע אסור לו למשוך באוזן או בשיער של אחיו התינוק. שכלו הקט אינו קולט מהו ההבדל בין בובת משחק לבין תינוק חי, מהו המרחק שבין בכי מכאב לבין בכי המושמע מהקלטה של בובת משחק.

במקרים אלו חייבים ההורים להציב גבולות ברורים וחד משמעיים: "תינוק אינו בובה. קירות הבית אינם דפי צביעה".

הגבולות שלנו, כמו גבולות של מדינות, חייבים להיות מסומנים. הגבול שאנו מציבים חייב להזהיר: 'עצור, גבול לפניך!'

כאשר ילד חוצה את הגבול, חייבת לבוא תגובה ברורה, כדי שיהיה לו ברור: את הגבול אין חוצים!

תגובה זו די לה להתבטא במבט חמור או מאוכזב ובנימת קול תקיפה מעט. תלוי, כמובן, במהות הגבול, בגיל הילד וברמתו האישית, וגם באיכות הקשר שבין הילד להורים. אך תגובה חייבת לבוא.

גבולות משתנים

החיים צופנים בחובם שינויים רבים. הילדים גדלים ומתבגרים, יכולותיהם וצורכיהם משתנים, ובהתאם לכך יש לעדכן את הגבולות.

הגמישות היא בת לוויה הכרחית בעבור מציבי הגבולות.

ננקוט דוגמה: קיבלנו על עצמנו כחוק ולא יעבור, כי בשעה מסוימת מתבצע "כיבוי אורות". בכל ערב האורות כבים בדיוק במועד שנקבע. אולם למרות זאת, אנו מבינים כי תוקף ההחלטה אינו חל באותו ערב שבו מתחתנת אחותו הצעירה של האב. מדוע לא נשמרת הקביעות גם באותו ערב? גם אנו ההורים מבינים כי הכוונה בהקמת הגדר של שעת השינה היתה רק לימים כסדרם.

השינויים בהתאם לנסיבות אינם פריצת גבול, אלא גמישות רצויה. יש לדאוג כי גם הילד יבין מדוע 'היום' הגבולות משתנים.

גבולות בימי החופש

את אומרת לילדך הקטן: "אסור לשחק בכדור בתוך הבית". הוא מנמק לעצמו מדוע עליו להפסיק להקפיץ כדור בסלון, ובדרך כלל, הוא מציית. אולם בימי החופשה נראים הדברים אחרת.

ימי החופשה מזמנים אינספור הזדמנויות של הצבת גבולות בפני הילדים. החינוך למשמעת הוא משימה לא קלה, אך הוא קשה שבעתיים בימי החופשה. בתקופה זו ההורה ניצב מול מספר זאטוטים שובבים, השואבים "חיזוקים" זה מזה, ומעודדים איש את אחיו לחצות את הגבול המותר. ההורים עלולים להתפתות לא להציב גבולות לילדים, מחשש שמא ידכאו את ספונטאניות החופש.

כדאי לזכור שהצבת גבולות חשובה לילד. ילד מעוניין בעולם ברור. הוא חפץ לחוש בשדר: 'אמא יודעת מה טוב בעבורי!' ילד מסוגל 'לגעת' בגבול רק כדי לוודא שאי אפשר לעבור אותו.

הצבת גבולות "בונה" נעשית מתוך הבנת צורכי הילד וטובתו, כשסדר העדיפויות, מה באמת חשוב ומה פחות, ברור להורה. גבול אמור להיות תמרור אזהרה, ולא פעולת ענישה. חשוב להסביר לילד מדוע יש צורך בגבול, וכי הגבול הוצב לטובתו.

לדוגמה: אסור לטפס, כי אתה עלול ליפול. אסור לגעת במים חמים, כי זה יכאב לך. אסור למשוך בשיער של האח, כי זה כואב לו. כדאי להציע חלופות: כאן אסור לשחק, אבל כאן מותר. בארון זה אסור לגעת, אך בארון שלך מותר.

חשוב שההורה יהיה עקבי בהצבת הגבולות כדי לא לבלבל את הילד. אם כי במקרים חריגים ניתן להיות גמיש עם מתן הסבר מתאים. לדוגמה: 'אינני מרשה להישאר ער עד שעה מאוחרת בלילה, אבל בשבוע הבא, ביום הבר מצווה של האח, תוכל להיות ער עד שעה מאוחרת ולהשתתף בשמחה'.

שלוש דרכים לעמידה בגבולות

תפקידנו כהורים לסייע לילד ברכישת שליטה עצמית ועמידה בגבולות.

ילד רוכש שליטה עצמית על ידי כך שהוא מחקה את הוריו. אם להורים קשה לשלוט בהתנהגותם, גם לילד יהיה קשה. אם תגובות ההורים מונעות על ידי התפרצויות בלתי נשלטות, כך ינהג גם ילדם. שליטה עצמית אינה אומרת שאין לכעוס על ילד. יש להעניש, אך לא מתוך התפרצות רגשית.

שיקול הדעת חשוב תמיד. נוסף לכך, יש להסביר לילד על מה הוא נענש, כדי שילמד כיצד להתנהג בעתיד.

מחקרים מראים שילדים לומדים להעמיד גבולות לעצמם על ידי הפנמת דרישות הוריהם. הם פועלים על פי עקרונות מוסריים בלי לעבור את השלב שבו הציבו ההורים חוקים ברורים - מה מותר ומה אסור.

כאשר נשים לב להתנהגויות של הילד המבוצעות ללא ויכוח, לעומת אלו שיש עליהן ויכוחים ומריבות, סביר להניח שניווכח כי התנהגויות העוברות "חלק" הן אלו שבהן יש להורה עמדה קבועה ושבהן הוא מצליח להגדיר את הגבולות בבירור.

חיזוקים חיוביים עדיפים מעונשים

ככל שהילד קטן יותר, הוא אינו מבין את משמעות העונש. לכן, נכון להקפיד על מתן משוב חיובי להתנהגות חיובית. חיזוק ועידוד נותנים לילד גיבוי, תורמים לדימויו העצמי ומצמצמים את המעידות העתידות.

נביא ארבעה סוגי חיזוקים חיוביים:

חיזוק חומרי - נתינת דבר ממשי אחרי ביצוע התנהגות חיובית, כמו סוכריה או מתנה.

חיזוק חברתי - שימוש בפעילות חברתית כחיזוק, כמו יציאה למשחק עם חברים.

חיזוק סמלי - מתן הערכה, מחמאה, מילה טובה או חיוך.

חיזוק של פעולות - שימוש בפעולות שהילד אוהב כחיזוק לביצוע פעולה שאינו מחבב, כגון: 'אחרי שתסיימי ללמוד היטב למבחן, תוכלי לרדת לשחק בחבל'.

כשהחיזוק מותאם לגילו ולמצבו הרגשי של הילד, יש בכוחו לתרום תרומה נכבדה לעיצוב התנהגותו. ילד קטן זקוק לחיזוקים מיידיים: סוכרייה שיקבל מיד עם הביצוע, תפעל יותר ממתנה גדולה שתובטח לו כעבור זמן. עם ילדים גדולים יותר ניתן להשתמש גם בחיזוק מושהה. עם זאת, כאשר רוצים להקנות התנהגות חדשה, חשוב לתת חיזוק מיידי. בכל לילה, כאשר הילד נכנס בשקט למיטה, ואינו מקים רעש כפי שנהג בעבר, את יושבת לידו חמש דקות ומספרת לו סיפור. אמנם, יש בכך סכנה שההתנהגות תיפסק עם הפסקת החיזוק, ולכן, מפעם לפעם יש לעבור לחיזוק מושהה. לדוגמה, לאחר תקופה של חיזוקים מידיים, יש לשבת ליד הילד עם היכנסו למיטה רק שלוש פעמים בשבוע. כמו כן, לכבוד שבת ניתן לקנות לו מתנה קטנה כי הלך לישון כל השבוע בשקט. התהליך מקנה לילד תחושה שהוא מסוגל לעמוד במטלות.

על ההורה לבנות מערכת ציפיות ריאליות מילדו. עליו לוודא שאינו מגזים בציפיותיו והאם הגבולות שהציב בפני ילדו אינם נוקשים מדי. ציפיות ריאליות הן אלו הגבוהות אך במעט מיכולותיו של הילד.

באופן זה הן מהוות אתגר. כשהן גבוהות מדי, הן משתקות את הרצון להצליח.

כאשר הילד חוצה גבולות

לעתים, כשאין ברירה, יש צורך בענישה מבוקרת ושקולה. אין להחמיר מדי, וגם אין לוותר יותר מדי. במסגרת מחמירה מדי, עלולים להתפתח ילדים תוקפניים, מתוסכלים ומרדנים.

מצד שני, במסגרת מתירנית שאיננה מענישה כלל ואינה מציבה גבולות, עלולים להתפתח הטיפוסים הבאים: א. הפסיכופט – ילד שאינו מתייחס לזולת ולחוקי החברה ועושה רק מה שנראה לו. ב. האנרכיסט – שאינו יודע מה מותר ומה אסור, חי בתחושת אנרכיה ובסופו של דבר הופך לתלותי. לפני שמענישים, כדאי להורים לאמץ מספר כללים חשובים:

1. הדברים צריכים להאמר בטון רגוע ובקצרה. מה שנאמר מתוך כעס וצעקות, מחטיא את המטרה.

2. יש להתייחס למעשי הילד ולא לאישיותו. לעולם אל תשלול את הילד: 'אתה ילד רע', אלא שלול את המעשה: 'עשית מעשה שאינו ראוי'.

3. העונש חייב להיות הגיוני וקשור למעשה הנעשה. חייב להיות מסר מוסרי מאחורי הענישה.

4. העונש חייב להינתן מיד. אם דוחים אותו, לעתים הילד אינו זוכר על מה נענש.

5. לפני שההורה מאיים בענישה, עליו לשאול את עצמו: האם אממש את האיום? האם העונש נחוץ או שמא הוא נועד להפיג את זעמי?

הורים רבים מוטרדים שמא גישתם נוקשה וקפדנית מדי. יש מספר סימנים הרומזים על דרישות נוקשות ומחמירות מדי:

1. כאשר הילד מעוניין כל הזמן לרצות את ההורים ואינו מעז לבדוק גבולות. לדוגמא: ילד מסודר ונקי באופן קיצוני.

2. ילד המעדיף לשהות כמה שיותר מחוץ לבית או שאינו שש לחזור ממקום לימודיו לביתו בסוף יום הלימודים.

3. ילד הנרתע ממגע עם מבוגרים ומתקשה לתת בהם אימון, מאותת על לחץ נפשי.

4. ילד המרשה לעצמו להשתולל באופן קיצוני מחוץ לבית, ובבית התנהגותו שונה בתכלית.

5. ילד שכל האנרגיה שלו מופנית בניסיון לשבור מסגרות. כשמאתרים את אחד הסימנים הללו, יש לערוך 'בדק בית' ולשחרר את 'העניבה המהודקת'.

בלימת התנהגות שלילית

הדרך למניעת התנהגות שלילית ופריצת גבולות מצד הילד היא יצירת קשר טוב עמו. להבין אותו, להזדהות עם חולשותיו ולעזור לו לצאת ממצבים מביכים.

עדינה, אם לבת מתבגרת, מספרת: "בתי ביקשה לצאת להופעה בשעה מאוחרת. בעיני הדבר לא מצא חן. הבת היתה מאוכזבת עד עמקי נשמתה: 'כולן הולכות, ורק אני יוצאת דופן. יחשבו שאני קמצנית ולא חברותית', פרצה בבכי מר. הזדהיתי עם כאבה. 'אני יודעת שאת מרגישה החמצה', שיקפתי את תחושותיה, 'אבל אני דואגת לך! זו המחוייבות שלי כאם'. משפט זה נאמר באופן חד וברור, בווריאציות שונות, תוך הדגשה כמה היא חשובה ויקרה ללבי. נוסף לכך, הבטחתי כי אתן לה ללכת להופעה במועד אחר.

הילדה הפנימה את דברי ונרגעה. אני בטוחה כי ללא ההזדהות והקשר החם בינינו, לא הייתי יכולה ליישב את רגשותיה הסוערים".