אין ספק שקבלת פנים הולמת לילד השב לביתו, עייף לאחר יום לימודים מתיש, היא כ"מים קרים על נפש עייפה", ומסייעת לו לתפקד בחלקו השני והפחות רענן של היום.

בתקופתנו, לא רבים הם הילדים הזוכים לכך. התופעה הרווחת של נשים הנושאות גם בנטל הפרנסה ועובדות מחוץ לביתן, גורמת בלית ברירה למציאות של "ילדי מפתח". הילדים שבים לביתם לפני בואה של האם, ומי מקדם את פניהם? בית ריק, שלפעמים אף נשאר בלתי מסודר לאחר בוקר חפוז, ובלי שאי מי יגיש להם את ארוחתם...

אם ההמתנה קצרה, ניחא. אך ככל שהזמן מתארך עד לשעתיים ויותר, ואין מדובר באופן חד פעמי, אלא בעניין קבוע, זהו פרק זמן ארוך יחסית, ומן הראוי לתת את הדעת ולהקדיש מחשבה כיצד לנצלו.

נתבונן בשתי תמונות מצב שונות אצל שתי "ילדות מפתח":

אתי, הבכורה בבית, לומדת בכתה ב' ומסיימת את לימודיה בשעה 1.00 בצהרים. אמה היא פקידה וחוזרת הביתה בסביבות השעה 3.00. אתי מצויידת במפתח, מגיעה הביתה ראשונה מבני המשפחה ושוהה בבית שעתיים עד שובה של אמה. מציאות זו אינה לרוחה של האם. היא אפופה רגשי אשם על גורלה של בתה, ומשום כך משתדלת להקל עליה. היא מותירה בידיה כסף כדי שתקנה ממתקים שישביעו אותה עד לארוחת הצהרים, את התינוק בן השנה היא משאירה אצל המטפלת עד השעה 3.00, והבת מהגן נשלחת ישירות לצהרון.

אתי מגיעה הביתה לא לפני שקנתה ממתקים. מראה הדירה אינו מרנין: היות שבבוקר הכול מיהרו, המיטות אינן מסודרות, הכיור גדוש כלים, ומוצרי החלב והלחם נותרו על השולחן מאז ארוחת הבוקר. ארוחת הצהרים מוכנה במקרר, אך היא מתעצלת לחמם אותה במיקרוגל. נראה לה שזהו עניינה של אמא בלבד...

כשהשעמום מתגבר, היא קוראת לשכנותיה בנות גילה לשחק עמה, ובדרך כלל המשחק הופך להשתוללות רבתי, והבלגן גובר.

כשהאם מגיעה הביתה, החברות מתחמקות לבתיהן מבויישות. האם כובשת את כעסה למראה המבולגן של הבית, ומודה לא-ל שהשעתיים הללו עברו בשלום...

מקרה שונה: ציפי, אף היא בת גילה של אתי, וגם היא ממתינה למעלה משעתיים עד לשובה של האם. מיד עם הכנסה הביתה היא מוזגת לעצמה כוס מיץ וטועמת עוגיות, ולאחר מכן ממתינה לה רשימת מצרכים שיש לקנות במכולת. כחץ מקשת היא רצה למכולת, ובשובה היא מסדרת את המצרכים במקומם.

ב1.30- היא לוקחת את אחותה מהגן ואת אחיה מהפעוטון, ומשכיבה אותם לישון. אז היא מתפנה להכנת שיעורי בית. בינתיים שבה אחותה הגדולה מבית הספר ומחממת את ארוחת הצהרים לשתיהן. לאחר מכן, הן מסדרות את הבית כדי לשוות לו מראה סביר ככל האפשר.

ראינו שתי ילדות, בנות אותו גיל, הנתקלות באותה בעיה, ובכל זאת צורת ההתמודדות שלהן כה שונה... במה תלוי ההבדל? מתברר, שגישתם של ההורים היא הקובעת את ההתייחסות ואת התוצאות לכאן או לכאן.

כאמור, מציאות זו של ילדי מפתח היא כורח המציאות, יש להשלים עמה ולהפיק ממנה את התועלת המכסימאלית.

אי אפשר לקבוע בוודאות כי ילדים שאמם מקבלת את פניהם בבואם הביתה, בריאים בנפשם יותר מעמיתיהם נושאי המפתח... הדבר תלוי יותר מכול בטיב החינוך הניתן בבית. ישנן אמהות הנמצאות תמיד בבית בגלל הילדים ועובדות כל חייהן רק למענם. בכל זאת הן אינן מיטיבות עם ילדיהן. לעתים קשה להן מסיבות שונות להעניק חום ואהבה, והילדים ששומעים רק ביקורת אינם נשכרים מהעובדה שאמם אינה עובדת... לעומת זאת, ישנן אמהות היוצאות לעבודה ויודעות לספק את צרכי הנפש של הילדים בצורה מושלמת באותן שעות מוגבלות שהן נמצאות בקרבתם. בריאות הנפש של הילדים אינה תלויה בהיותם ילדי מפתח או לא, חשובה יותר הגישה לענין זה.

היש מקום לרגשי אשם?

במקרה של אתי, ראינו גישה מוטעית של האם האפופה רגשי אשם בשל העובדה שאינה זוכה לקבל את פניה של בתה בשובה הביתה. נראה לה שהיא גוזלת ממנה וגורמת לה עוול, ולפיכך עליה לפצותה... לכן היא מפנקת אותה, משחררת אותה מעול ומתעלמת מההשתוללות ומהבלגן שהיא פוגשת בשובה.

הילדה קולטת זאת במהירות ומנצלת אותה להפקת רווחים. האם סוברת שבתה "אומללה", אף שיתכן שהבת חשה עצמה מאושרת בשעות הללו. כדאי לה להעמיד פני אומללה כדי לסחוט הטבות...

ה"פיצויים" הללו מיותרים ומזיקים. לילדה לא מגיעה תודה על ששרדה... מלבד הבזבוז המשווע של הממתקים, גם זמן יקר הולך לאיבוד. למעלה משעתיים היא חשה משוחררת מכל עול ועושה כרצונה. היא זוכה ליחס סלחני ומתירני, אינה צריכה לדווח על מעשיה, ואולי נראה לה כי היא ראויה אפילו לפרס...

הפיכת המציאות לפרק בעצמאות

ניתן להפוך מציאות זו לפרק בעצמאות. ההורים אינם עובדים לתענוג, אלא לצורך פרנסה. אם הם שלמים עם עצמם בדבר נחיצות תפקידם, אין מקום לרגשי אשם. בכך ילדיהם מתחנכים למלא את תפקידם בנאמנות כשותפים התורמים לפי גילם וכישוריהם לתפקוד הבית.

שיעורי הבית, למשל, הם תפקידה הבלעדי של הילדה, ואין הצדקה שהיא תבזבז זמן בלי להכינם.

במקום פיצוי מיותר על זמן השהיה לבד, יש למלא שעות אלו בתוכן חיובי על ידי הטלת משימות חיוניות בהתאם לגילה.

להורים בלתי מאורגנים קשה להצליח בכך. אי אפשר להותיר לילדה הוראה כללית מדי כגון: "קני במכולת כל מה שחסר בבית!" או: "דאגי להכין משהו לארוחת צהרים". ההוראות, שמותירים ההורים, צריכות להיות ברורות ומפורטות. כאשר הילדה רואה בהוריה דוגמא אישית לארגון וסדר, היא תשתף פעולה.

אך אין להגזים... יש לזכור שהילדה חוזרת עייפה וזקוקה לאוורור. לכן אין להכביד ברשימת מטלות ארוכה, או במשימות קשות מדי. הגזמה בדרישות גורמת מרירות רבה בלב הילדה הסוברת בלבה: "הם יצאו והותירו לי את כל העבודה!"...

הגישה הנכונה היא ללמדה לתרום תוך התחשבות בה עצמה. הילדה רשאית לשתות ולטעום דבר מה כדי להשיב את נפשה. לאחר מכן תמלא את המטלות הדחופות כמו: הבאת האח מהפעוטון, קניות חיוניות בטרם תיסגר המכולת, הכנת שעורי בית וכדומה. התפקידים עשויים להשתנות עם הגיל. מילדה גדולה אפשר לדרוש חימום ארוחת צהריים לעצמה ולאחרים ועוד.

כאשר ממלאים את הזמן בתוכן חיובי, נמנעים מנזקי הבטלה (שהיא אם כל חטאת): ממריבות ומשאר מעשים המונחים על פי ההיגיון הילדותי. פשוט אין מתפנים לקטנוניות כזו... בפרק זמן זה רוכשת הילדה עצמאות. כאשר נוצרת בעיה כלשהי, כגון: התנפץ כלי שביר, יורד גשם פתאומי והכביסה תלויה בחוץ וכדומה, אין לילדה ברירה אלא לתפקד בעצמה, במהירות וביעילות. גם אם לא תעשה זאת באופן המושלם ביותר, יהיה זה עבורה כשכר לימוד... כש"ילדי מפתח" זוכים לגישה בריאה זו, אין לחשוש שמא גזלנו מהם דבר מה. להיפך, הם זוכים לבגרות בטרם עת...

הגישה היא המפתח העשוי לחרוץ את גורלם של "ילדי המפתח" לשבט או לחסד. הם עלולים להיות "אומללים" או "מאושרים" בהתאם לנקודת המבט של הוריהם. הכרח זה שתחילתו בדיעבד, עשוי לשמש כ"קרש קפיצה" מהיר לעצמאות, בבחינת "יצא הפסדה בשכרה".