י. אברך ת"ח למד בישיבת "מאור התלמוד" שברחובות, בתוקף היותו הבחור המבוגר בישיבה התבקש ע"י ראש הישיבה הגאון רבי חיים זליבנסקי זצוק"ל לסייע במלאכת הבירורים לרישום לקראת השנה הבאה. באחת הפעמים התעורר ספק בקשר לבחור מסוים , לאחר בדיקה מעמיקה ומקיפה שחקר י. היטב, התברר שאכן יש בעיתיות עם הבחור הלז, הוא מסר לרה"י את הפרטים, והוסיף שלדעתו הבחור אינו מתאים לאופי הישיבה! רה"י הביט בו בפנים רציניות ואמר: ידידי, התבקשת למסור 'אינפורמציה' ולא 'חוות דעת'..!! י. לא התאפק , העז פנים ושאל: "א"כ למה זה אנוכי" ?! אם דעתי אינה נחשבת מה הערך במידע שמסרתי?!
ענה רה"י והסביר: "ראה בני, צוות הרבנים בישיבה עדיין אינו נביא... וכדי לשמר את רוח הישיבה עליו לברר היטב על אישיות הבחור ומעשיו. לשם כך אנו נעזרים בך ובשכמותיך, אך אם קבלת הנתונים, צוות הישיבה בודק לאור ניסיונו החינוכי, ושוקל האם הישיבה הולמת את הבחור והאם הבחור הולם את הישיבה. ובמקרים מסוימים אנו מקבלים החלטה לקבל את הבחור לישיבה מפני שאנו רואים בו פוטנציאל וכלי קיבול כדי לעלות ולהתעלות במעלות התורה , וזאת למרות האינפורמציה שהתקבלה. כדי להביע דעה צריך "מנהיגות בעלת כתפיים רחבות", היודעת לִצְפות למרחוק!!" למורת רוחו של י. הבחור אכן התקבל לישיבה... אך בסופו של דבר התברר שרבני הישיבה צדקו... בחור זה ברבות הימים היה לפאר הישיבה וכיום הוא תלמיד חכם גדול העמל בתורה יומם וליל.
פרשתנו: "שלח" עוסקת ב"חטא המרגלים", כשנתבונן בתכני הפרשה נמצא חלוקה ברורה בין האינפורמציה שמסרו המרגלים לבין חוות דעתם. המרגלים לא עיוותו את הנתונים בתיאורם את הארץ. בתחילה פתחו בשבחה: "ארץ זבת חלב" והציגו את הדר פרותיה, ומאידך דיווחו על סכנותיה: "עַז העם היושב בארץ, ערים בצורות, ילידי ענק, עמלק יושב בארץ," וכו' על כך הסכימו כולם. אך בהגיעם אל "חוות הדעת" כאן נפערה תהום בין המרגלים ליהושוע וכָּלֵב. בחוות דעתם הגיעו המרגלים לכפירה ולאפיקורסות נוראה.
קולמוסים רבים נשתברו על ענין "חטא המרגלים". גדולי המפרשים נתחבטו בביאור דבר זה, מה היה קוטב הטעות והחטא של מרגלים. אך גם כאשר נבין היכן הוא מרכז הכישלון, יש לנו להבין היאך באו לידי כך, יש להבין כיצד התרחשה נפילה רוחנית כה גדולה?!. כיצד אירע שאותם אנשים שהתורה הכתירה אותם בתארים כה נדירים : "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" נכשלו בכישלון כה נחרץ?! הן המה: "כל נשיא בהם" היחידים המבחרים שבישראל. איך יתכן שאנשים שלמים אלו ידיחו עצמם לדעת מן העולם הזה והבא, מה מגרעת או לקות נמצאה באישיותם שמנעה מהם מלהצליח בשליחות שהוטלה עליהם?!
הזוהר הקדוש מפרש את המניע לחטא המרגלים (מתורגם) "כלם אנשים" – כולם זכאים היו וראשי ישראל היו, אלא הם הסבו לעצמם עצה רעה, ולמה נטלו עצה זו, אלא אמרו, אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירונו מלהיות ראשים וימנה משה ראשים אחרים... שהרי זכינו אנו להיות ראשים במדבר אבל בארץ לא נזכה, ועל שנטלו עצה רעה לעצמם, מתו הם וכל אלו שקבלו דבריהם."
על דברי הזוה"ק שואל בעל ה"שרידי אש" זצוק"ל: " דומה כי הזוהר גורע בחומרת החטא הלא חטא המרגלים בעיקרו מרידה ונאצה כפי הזהרתו של משה רבינו - "אך בה' אל תמרדו", אך לפי דבריו החטא לכאורה מצטמצם למעילה מצויה ומוכרת של בעלי שררה ההופכים את משרתם לקרדום לחפור בו-טובת עצמם. וכמה שיהא זה חמור לפי עצמו, הא אינה דומה מעילה למרידה?!.
ומיישב: " אולם באמת נראה כי הזוה"ק לא בא לבאר ענין חדש במהות חטא המרגלים אלא לבאר השתלשלות ושלבי הכישלון:
בהנהגת הציבור ישנם שני סוגים: ישנו 'מנהל' וישנו 'מנהיג' פעמים נמצא מנהיג שאינו מנהל, מנהל שאינו מנהיג, ובאופן נדיר מנהיג שהוא גם מנהל.
מנהל הוא סוכן למשלחו ופקיד לממונה עליו. על המנהל להיות מחונן בעין זכה ובבינה ישרה, רשאי הוא לתפוס בהגא הספינה ולנהלה למטרתה בדרך שכבר דָּרַךְ בה ונתאמן בה, אך לא לסור ממנה.
מנהיג הוא: בעל התלהבות הנפש, בעל כושר עמידה בסערה ומצוקה, ולא לשוב מפני כֹּל, וכאשר צריך - חותר לארצות חדשות , דורך בנתיבות שלא הותוו, פורץ דרכים שלא נסללו. המניעות והעיכובים משמשים לו למקור כֹּחַ חדש.
כלומר, תפקיד המנהל- כפשוטו, לדאוג לניהול תקין של המקום לפי הספר - לאור חוקי המקום. להשיט את הספינה לפי המסלול שנקבע מראש. יכולת תמרונו היא אך ורק לפי הסמכות שנתנה לו. אך מנהיג במהותו פורץ דרך, לוקח סיכונים ולוקח אחריות לטוב ולמוטב. מנהיג יודע להנהיג את הספינה מול סערות בלב ים ולמצוא במקוריותו דרך חדשה ובלתי שגרתית ולהביאה לחוף מבטחים.
לאור זאת מבאר ה"שרידי אש": "המרגלים היו במהותם אנשי שם ובעלי שאר רוח. אלא הנגיעה האישית שחששו לאבד את משרתם הייתה בעוכריהם. ונראה לבאר כי אין הכוונה שזה היה עיצומו של חטא, אלא שזו הייתה 'הסיבה' שנסתלקה מהם "רוחא דלעילא" (הרוח הגבוהה) העילה שבגינה אבדו את הנפש הגבוהה ואיתנות הדעת המיוחדים למנהיגים. הנגיעה האישית נטלה מהם את המנהיגות והותירה להם את ההנהלה בלבד. בתור 'מנהלים' אפשר שהיו מצליחים למלא תפקידם בעודם עם קהלם במדבר, אך לא לעמוד בלחץ אויב בחפירת ארץ כנען.
מנהיג הנגוע במעילה ושוחד, ההרס לציבור שלו אינו בכך שבדעת צלולה וביודעין יקריב את טובת הציבור עבור הטובה האישית שלו, אלא בעיקר באיבוד החזון ועוז הנפש שהמנהיג צריך לו. האינטרס האישי אינו המוקש הישיר שמפילו בפח, אלא המכשול העקיף, המערפל את הראיה הצלולה, המעכיר את זוך האמונה, המדכא את להט ההתלהבות.
ישנו דין וחשבון הניתן לסוכן, וישנו דו"ח למנהיג, מה שניתן לסלוח לתגרן ולסרסור המתפלש בשיקולים קטנים של רווח והפסד, הוא פשע בל יסולח לשליח ציבור העוטה לראשו את עטרת המנהיגות... ומסיים את דבריו: והוא הנגף אשר עד היום לא היטהרנו ממנו, כאשר ראינו בדורות האחרונים בכמה מצבים ונסיבות רעות. בכל דור ודור אנו צריכים לתפילת משה רבינו ע"ה: "י-ה יושיעך מעצת מרגלים".
לאור דבריו נראה לומר שחכמת המנהיגות והניהול היא לא רק בהנהגה ציבורית, כי אם בהנהגה האישית של כל יהודי באשר הוא , במהלך החיים נמצא האדם לא פעם בצומת דרכים, נפתחות בפניו אפשרויות שונות בהתפתחותו הרוחנית , ניצב הוא בפני דילמה האם לִפְנוֹת לשינוי חיובי בחיים אך כרוך בנטילת סיכונים (של אי הצלחה וכדומה), או השלמה עם המוכר והישן נטול הסיכונים , כאן נמדד האדם האם יש בו את תכונת המנהל או שמא יש בו בנוסף גם את המנהיג?! היש בו די פתיחות בלהאזין לאפיקים חדשים, היש בו האומץ לקפוץ למים, ולשנות כיוון. (כל זה כמובן בהמלצת רבותיו) או שמא מעדיף הוא את הקיים, את הישן והמוכר... כפי האמרה הירושלמית: "ארון עתיק לא מזיזים..."
ישאל השואל מדוע לשנות? מדוע להסתכן? מה רע בלהישאר באותו מקום?! התשובה היא כאשר אנו עוסקים בעניינים רוחניים, באפשרויות השפעה רחבות יותר, והוא מעדיף מסיבותיו שלו להישאר במקומו, מובא בספרי העבודה והמחשבה שבבוא היום הוא עתיד לִתן דין וחשבון על מה שהוא יכול היה להיות ולא היה! כפי שלמדנו מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א: "בן אדם צריך לדעת "מה הוא" ומה אפשר לו להיות! מה הוא צריך להיות! ורוב האנשים לא מנצלים מה שהם צריכים להיות!! ולכן כל אחד צריך לדעת מה הוא! ומה הוא יכול להיות, ואם אחד ינצל כל הכוחות שיכול להיות, הוא יהיה מאושר, וזה יהיה טוב לעולם וטוב לו. הקב"ה יעזור שכל אחד באמת ידע להעריך מה שהוא, וינצל את כל הכוחות שלו לשם שמים".
יש להוסיף שתכונת המנהיגות אינה צריכה לבוא ע"ח תכונת המנהל שבו, עליו לתת את הדעת גם לפרטים הקטנים והמעשיים, תכונות אלו משתלבות זו בזו, בבחינת: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" מחד שאיפות נעלות כלפי מעלה, רצון להגיע לשמים, ומאידך רגלים על הארץ, הכרת המציאות על כל מרכיביה. יהודי האמון על לימוד המוסר והביקורת העצמית, עליו לדעת לשלב ולפתח את תכונת המנהיגות שבו לפרוץ דרך בחיים, מבלי לגרוע בתכונת הניהול המעשית הנדרשת.