|
ארץ חמדה
ארץ חמדה
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
המרגלים ששלח משה לתור את הארץ נענשו קשות משום שהיתה כלולה בדבריהם הוצאת דיבה על הארץ הקדושה.
|
ארץ חמדה
התורה שזורה בשבחה של ארץ הקודש, וסביב ציר מרכזי זה נעות רבות ממצוותיה.
עולה על כולנה פרשת המרגלים, המביעה בצורה מודגשת את חשיבותה של הארץ. פרשה זו דנה במישרין בטיבה של הארץ, בחומרת דינו של מי שהוציא עליה דיבה ובעונשם של האנשים שבכו אודותיה בכייה של חינם.
המרגלים ששלח משה לתור את הארץ נענשו בכל חומר הדין, משום שהייתה בדבריהם הוצאת דיבה על הארץ הקדושה. לאורך הדורות למדו רבים מעם ישראל לקח זה, ונזהרו לבל יחזרו על משוגתם של המרגלים. לאורך חייהם הם לא דיברו סרה על ארץ הקודש אפילו ברמז.
אלא שבהימנעות מדיבורי סרה על הארץ, עדיין לא יצאנו ידי חובתנו. דיבה אינה דווקא בדיבור; הדיבה נובעת מהסתכלות מעוותת. ההסתכלות הלא-נכונה היא זרע הפורענות שממנו צומח הדיבור הרע.
המרגלים ששלח משה לתור את הארץ לא שיקרו בדבריהם, הם גם לא סיפרו את אשר שמעו מפי השמועה או את שסברו מאומד הלב. הם סיפרו רק את אשר ראו במו עיניהם. אף על פי כן הם נענשו בכל חומר הדין, משום שפירשו לא נכון את מראה עיניהם, והייתה בדבריהם הוצאת דיבה ושם רע על הארץ הקדושה.
בני דור המדבר נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר כנגד ארבעים ימי שהייתם של המרגלים בארץ. אלו היו ארבעים יום של הבטה רעה על חמדת ארץ ישראל, והייתה להם השלכה רבה על העונש של כל העם.
תמהים המפרשים: הן חטאם היה הוצאת דיבה בליל חזרתם מן הארץ, ומה עניין משך זמן הליכתם בארץ, שעל הליכה זו הם נענשו יום לשנה?
נלמד מכאן כי דיבה אינה מסתכמת בדיבור בלבד. דיבה מתחילה בהסתכלות רעה, והיא היא זרע הפורענות שממנו צומח הדיבור הרע. ישראל נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר כנגד ארבעים ימי שהיית המרגלים בארץ, כי היו אלו ארבעים יום של הבטה רעה.
לעומת המרגלים ששלח משה, האנשים ששלח יהושע לרגל את הארץ לא שהו בה אלא שלושה ימים. מתוכם רק במשך לילה אחד הם באו בדברים עם יושבי הארץ, ואת שארית הזמן הם עשו במחבוא בהרים. אף על פי כן, מכיוון שהסתכלותם הייתה טובה, כששבו אל יהושע הם סיפרו לו דברים ברורים בטובת הארץ (יהושע ב, כד): "כי נתן ה' בידנו את כל הארץ, וגם נמֹגו כל ישבי הארץ מפנינו". המרגלים שבימי משה, מתוך שהביטו שלא כשורה הוציאו דיבה, והתוצאות העגומות ידועות. ללמדך שחובת היהודי להסתכל על ארץ ישראל בעין טובה.
עיקר תכונותיה ומעלותיה של הארץ הן בתחום הרוח, ולפיכך על האדם להכין כראוי את כליו הרוחניים, כך שעיניו יוכלו לקלוט את רום מעלות הארץ. המרגלים שלא עשו כן, נכשלו בדבר.
פסוק מיוחד נאמר בתהילים על ירושלים: "וראה בטוב ירושלים" (תהילים קכח, ה). חשוב מאוד לזכות לעדן את עינינו, כדי שהן תזכינה לקלוט רק את הטוב שבארץ הקודש ובירושלים. זוהי משימת קודש שחייב כל אדם להציב לעצמו כאתגר; עליו להשתדל שעינו תדלג על הצדדים השליליים ותבחר לראות רק את הטוב.
"על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). כאשר אדם חדור בתחושה של אהבת הארץ, שוב אין הוא יכול לראות את פגמיה. מעיינות האהבה הנובעים ממקורותיה הרוחניים של הארץ, שוטפים ומכסים כל עיוות חומרי, עד שהוא נעלם ואינו נראה כלל.
המתבונן במקורות היהדות עומד נפעם מול הילת הזוהר שארץ ישראל התעטרה בה בדברי חז"ל וגדולי הדורות. נביא דוגמאות:
על אוויר הארץ נאמר שהוא מחכים (בבא בתרא קנח, ב); על תורתה ועל חוכמתה נאמר שאין כמוהן בעולם (בראשית רבה טז, ד); על המהלך בה ארבע אמות אמרו כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא (כתובות קיא, א), ועוד כהנה וכהנה אמרות שכולן מדברות בשבח הארץ ובערכה הנשגב.
גדולי ישראל כמהו ושאפו לעלות ארצה כדי לשאוף מאוויר הנשמות אשר בה. גם ענקי רוח, שאין לנו מושג עד היכן שיעור קומתם הרוחנית, חשו שבאפשרותם להוסיף שלמות על שלמותם אם יעבדו את הבורא על אדמת הקודש. משאלה אחת הייתה בליבם – להתקדש ולהתעלות. הם ידעו שלא יוכלו לעבוד את בוראם בחוץ לארץ כמו בארץ ישראל.
ה"כוזרי" (ב, יד) הביא את דברי חז"ל הקובעים שכל נביא שנתנבא לא נתנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה. זו הייתה הסיבה שבגללה ביקש יונה הנביא לברוח לתרשיש; הוא רצה להימלט מהנבואה, ביודעו שבחו"ל היא לא תשרה עליו. נמצא שאף מי שזכה לנבואה, עם יציאתו מן הארץ הוא יורד בדרגתו והנבואה פוסקת ממנו. העובדה שעל יחזקאל ואף על דניאל שרתה רוח נבואה בחו"ל, הייתה כי הם התנבאו בהקשר לארץ ישראל. די בכך שנושא הנבואה יהיה הארץ, כדי שרוחה הקדושה של הנבואה תשרה על הנביא אף בחו"ל.
ארץ ישראל אינה נחשבת "ארץ חמדה" משום היותה מבורכת במשאבים עשירים, בנופים מרהיבי עין ובאוצרות טבע שאין כדוגמתם בארבע קצוות תבל. מעלתה של הארץ היא בזכות היותה חביבה על בורא העולם. חביבות זו מבטיחה את היחס המיוחד שארץ ישראל מקבלת מהבורא (דברים יא, יב): "ארץ אשר ה' אלֹקיך דֹּרש אֹתה תמיד, עיני ה' אלֹקיך בה מר[א]שית השנה ועד אחרית שנה". חטאם של המרגלים היה בכך שביזו את הבורא. הוא זה שבחר בארצו, וביזויה היא ביזויו. העונש הכבד הבהיר לכולם שארץ ישראל היא ארץ בחירה, ארץ שאין דומה לה בעולם כולו.
בארץ זו השראת השכינה מצויה יותר מכל שאר הארצות. גם המעלות החומריות המפורטות בתורה בהקשר לארץ, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, שנתברכה בשבעת המינים, שלא במסכנות נאכל בה לחם ושלא יחסר כל בה, הן תוצאות ממעלותיה הרוחניות המיוחדות.
על הפירות המשובחים והמרובים שהוציאה ארץ ישראל דרשו חז"ל את הפסוק (ירמיהו ג, יט): "ואתן לך ארץ חמדה, נחלת צבי". כשם שלאחר שפושטים את עורו של צבי העור מתכווץ, כך ארץ ישראל אינה מכילה את רוב הפירות שהיא מוציאה, ואין בה די מקום להחזיקם. וכשם שהצבי קל ברגליו, גם הארץ קלה להוציא את פירותיה, ומוציאה פירות לפני שאר הארצות.
דוד המלך הגדיר את ארץ ישראל (שמואל א כו, יט) כ"נחלת ה'". הגישה כלפי ארץ ישראל צריכה להיות שונה מהגישה כלפי שאר הארצות. גם הדרכים לקניינה הם ייחודיים. אמרת מפתח בנידון נמסרה לנו במסכת ברכות (ה, א): "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא". המכנה המשותף של שלוש מתנות טובות אלו הוא היותן תשורות רוחניות ביסודן. מתנות רוחניות אלו דורשות מן האדם עמל, יגיעה וייסורים כדי לקנותן כראוי.
ואכן, לאורך כל הדורות שאפו היהודים לעלות מארצות הגולה ארצה. התנאים החומריים בארץ היו ירודים, העוני היה גדול, וכמעט לא הייתה מצויה בה פת לחם. ואולם לא אלו היו משאת נפשם של העולים; הם שאפו לזכות לברכה הרוחנית המיוחדת המצויה בארץ, לזכות לקרבת ה', לשכינת ה' החופפת על ארצו ולקדושה המיוחדת הנמצאת רק כאן.
|
|
|
|