העלייה בסולם תיקון הנפש דורשת מן העולה בו ריכוז וזהירות וזאת על שום שחלקלקים שלביו ובקל יחליק מהם. טבעה של "החלקה זו שמפילה את העולה בה עד לתחתיתו של סולם ועל כן לזהירות וריכוז צריך המטפס שסיכויי הצלחתו מעטים וסיכויי מעידתו רבים, שאם הצליח בטיפוסו עלה שלב אחד ואם נכשל נופל הוא עד תחתיתו.
משול הוא העולה הרוחני למטפס הרים המתקדם לעבר הפסגה. ככל שמתקדם הוא לעברה כך הופכת הפסיעה למסוכנת יותר. שאינה דומה מעידה בתחילת דרכו לזו המתרחשת באמציעתה ושתיהן אינן משתוות לזו המתרחשת עת מתקרב הוא אל הפסגה.
תפקידו של המדריך הרוחני זהה אף הוא לזה של מורה הדרך. שניהם נדרשים להכיר את יכולותיו של ה"מטפס" ולהתאים את הדרך ומסלולה לצעדיו. מסיבה זו נדרש ה"מטפס" להתייחס בכובד ראש להוראותיו של המדריך בדרכו הרוחנית ולהישמע להן ללא עוררין.
התבטלות זו הכרחית היא להצלחתו ואין היא דבר של מה בכך. טבעו של מטפס ששואף הוא אל הפסגה ועל אף ששאיפה זו היא המניעה אותו סכנה יש בה. רצונו להגיע אל הפסגה במהירות האפשרית יש בה כדי להביאו לידי פזיזות ויוהרה ושתיהן אויבות מושבעות הן למטפס בדרכו.
על תורת התבטלות זו ועל הקושי שבהכנעה בפני המדריך הרוחני סיפר לנו הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל.
- "היה זה באחד מימי חודש הרחמים והסליחות. מתוך שאיפה להתעלות רוחנית נכנסתי אל חדרו של המשגיח הגאון רבי יהושע לייב חסמן זצוק"ל. כששאלני למבוקשי עניתי כי מבקש אני דרך תשובה. "רצוני לחזור בתשובה, רבי, אך אין אני יודע מהיכן להתחיל". שתק המשגיח ולאחר מחשבה אמר לי:"חפש נא בני איזו מצווה או הנהגה מן הקלות ביותר. כזאת שבטוח הינך שיהיה בכוחך לשומרה לכל אורך השנה. אין זה משנה כלל אם קלה שבקלות היא, מה שחשוב זו המחוייבות. רק מה שתוכל להקפיד בה בוודאות כל השנה כולה". – "חשבתי עם עצמי" סיפר רבי שלום זצ"ל – "ולאחר כמה דקות פנה אלי המשגיח שוב ואמר:"נו מצאת? יפה מאוד. עכשיו קח בבקשה את הקבלה הקלה שקבלת על עצמך וחלקה לשניים, את החצי תניח ושמור לך את המחצית השניה בלבד. אם תצליח לשומרה לכל אורך השנה יסייעוך מן השמיים להמשיך בתשובתך אך אם לא דע לך בני כי אבוד אתה לחלוטין".
- "קשה היה לי לקבל את עצתו" סיים רבי שלום שבדרון זצ"ל את דבריו, - "שהרי תשובה בקשתי וזו אינה קלה כפי שתיאר באוזני מורי ורבי. אלא שכדי לשוב בתשובה זקוק האדם למדריך רוחני, רק מי שעבר בדרך זו ידע להדריך את התוהים בה".
מדבריו למדים אנו כי כדי לדעת "איזוהי דרך ישרה שיבור לו אדם" נדרשים בעלי התשובה למורה דרך רוחני. ועוד למדנו כי בכלל בעלי תשובה כל שחשקה נפשו בהתעלות רוחנית עד שכל המבקש לעלות שלב נוסף בסולם הרוחני לבעל תשובה ייחשב. יסוד זה חשוב הוא מאין כמותו וכדי להצליח יש לשננו השכם והערב, אלו שניסו את כוחם לבדם הפכה עלייתם לנפילה שדרך זו למטיבי לכת נועדה ורבים חללים הפילה.
המהירות הורגת
פרשת אחרי מות נפתחת במילים:"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו: ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת".
בציווי זה מזהיר הקב"ה את אהרן הכהן שלא ייכנס לקודש הקדשים בכל עת וזמן. על סמיכותו של ציווי זה למיתת בניו כותב רש"י:"ואל יבוא - שלא ימות כדרך שמתו בניו". מסמיכותו של ציווי זה למיתת בניו למדים אנו שהסיבה למיתתם היתה בואם "בכל עת אל הקודש" ומתוך כך הזהירו הקב"ה ,ואל יבוא בכל עת אל הקודש" שלא ימות כדרך שמתו בניו.
אלא שחטא זה אינו מבואר דיו וכי בשל בואם אל הקודש מתו? והלא את קרבת ה' בקשו. כדי להבין את דקות חטאם אל המדרש יש לנו לילך וכך נאמר בו:"תאני בשם רבי אליעזר לא מתו נדב ואביהוא אלא על שהורו הלכה לפני משה רבן... בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר בשביל שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו".
הגם שנראה כי חלוקים רבי אליעזר ורבי ירמיה בדעותיהם אין הדבר כך. אמנם זה אומר בשל שהורו הלכה בפני רבם מתו וזה אומר בשל הקטרת קטורת שלא נצטוו אלא ששורש אחד לשניהם – התלהבות לא מבוקרת.
נחשב נא בדעתנו, מדוע יחפוץ תלמיד להורות הלכה בפני רבו והלא כל תורתו מרבו באה וכל שיודע הוא יודע רבו ומפני מה מורה הלכה בפניו? אין זאת אלא בשל התלהבותו הבלתי מבוקרת ובשל חסרון דק בקבלת מרות. בהוראתו בפני רבו חוטא התלמיד פעמיים ופוגע באושיות קיומו הרוחני. באחת הוא מגלה כי ברשות עצמו הוא נמצא ואינו כפוף לרבו, כאומר: אני כאן ורבי כאן ומתוך ששניים הם התבטלות אין כאן ובשניה חוטא הוא בחטא ההתלהבות. כל עוד כפוף התלמיד לרבו לחיובית תחשב התלהבותו הרוחנית באשר מניעה את את הגוף החומרי אל קומתו הרוחנית, בהתבטלותו בפני רבו מגלה התלמיד כי אין לנו לחשוש מהתלהבותו כיון שמבוקרת ומושגחת היא על ידי רבו. בהוראתו הלכה בפניו מגלה התלמיד כי אין הוא מתבטל בפני רבו ומתוך כך הופכת התלהבותו למסוכנת והרסנית שהרי עת תובילו אל פי תהום מי יעכבנו? והוא שאמר רבי אליעזר "בשל שהורו הלכה בפני רבם מתו". שהוראת הלכה זו שומטת את חומת ההגנה המשמרת את ה"מטפס" הרוחני ומניחתו ערום בפני פגעי התלהבותו.
גם דבריו של רבי ירמיה מכוונים לשורש זה באומרו "בשביל שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו". בדבריו מבקש רבי ירמיה ללמדנו מסכים הוא לדעת רבי אליעזר אלא שבעוד דברי רבי אליעזר מכוונים אל שורש החטא דבריו מכוונים אל מעשה החטא עצמו. סיבת מות שני בני אהרן נבעה מרצונם להקטיר קטורת לפני הקב"ה אף שלא נצטוו. רצונם זה ממקור חיובי בא, משאיפתם להתקדש ולהתעלות בשלבי הסולם הרוחני. אלא מאי? התלהבות זו נטולת ביקורת היתה כיון ש"הורו הלכה בפני רבם" ומעתה הוסרו המחסומים מפני התפרצותה והיא שגרמה למותם.
מדרש נורא זה מלמדנו כי הכוונה הטובה אינה ערובה לתוצאות חיוביות שהרי לשם שמים נתכוונו בני אהרן, אלא מחמת שלא ביטלו דעתם בפני משה רבם בקשו בהתלהבותם להקטיר קטורת "מה שלא נצטוו" ונמצא שהתלהבותם הבלתי מבוקרת היא שהייתה בעוכריהם. יסוד זה יש בו לסייע בעדנו להבין את פרשת ה"עריות" הכתובה בסוף פרשת "אחרי מות".
בתחילתה עוסקת היא באזהרת אהרן ובסופה בפרשת עריות. וכך נאמר בה:"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' אלוקיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו: את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלוקיכם: ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה': איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'".
האם ישנו קשר כלשהו בין תחילת הפרשה וסופה? וכי מה למיתת בני אהרן ולאיסור עריות? ויתרה מזאת. מסמיכות הפסוקים "כמעשה ארץ מצרים... לא תעשו" ו"את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו" נראה כי על ידי "את משפטי תעשו" ניצול האדם מ"מעשי ארץ מצרים". וכי ניתנו המצוות רק כדי להימנע בעזרתם מאיסורי חמורים אלו?
וכך הוא ביאורם של דברים. בתחילת פרשת "אחרי מות" מלמדת התורה כי מותם של בני אהרן נגרם בשל התלהבותם הרוחנית הבלתי מרוסנת. ובסופה של פרשה מלמדת התורה כי התלהבות זו מסוכנת היא עד שיש בה כדי להפיל את האדם עד לשאול תחתיות ממש - שאול ה"עריות".
אדם המבקש להעלות את נפשו בסולם הרוחני נדרש להתלהבות מבוקרת, להתלהבות – כדי לטפס ולמבוקרת – כדי לא ליפול. לצורך כך נדרש ה"מטפס" למורה דרך שינתב את התלהבותו על פי ציווי התורה ולא מעבר להם והוא שאמרה תורה "את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו". כל עוד מקיים האדם את מצוות התורה על פי ציווי ה' לא פחות מהם ולא יותר מהם ניצול הוא על ידן "ממעשה ארץ מצרים" אולם ברגע בו יהפוך האדם לעצמאי ויבקש "להקטיר קטורת מה שלא נצטווה" לא זו בלבד שלא יתעלה בעזרתה אלא שיש בה כדי להפילו עד שפל המדריגה ממש. על כן פתחה תורה במות בני אהרן וסיימה בפרשת עריות.
ההתלהבות מסוכנת
בתחילת דרכו אופפת ההתלהבות הרוחנית את בעל התשובה, בעזרתה הוא מבקש להדביק את פער השנים ולהפוך ל"שווה בין שווים". התלהבות זו על אף מעלותיה הרבות יש בה לבלבל את דעתו של השב ולגרום לו להפיל חללים רבים בדרכו אל ה"שלימות". כדי לעלות בהר ה' למורה האדם צריך, מורה אשר יתבטל השב בפניו בתכלית הביטול, בלעדיה יהפוך ביתו הרוחני לקברו ח"ו.
בסיפורו ביקש רבי שלום זצ"ל ללמדנו כי פעמים שההתלהבות הרוחנית עצת היצר היא ולהשיאו לדבר עבירה הוא מבקש, הא כיצד? והרי יודע יצרו כי רוחניות הוא מבקש וכיצד יכשילו? אמור מעתה – בחטא ההתלהבות. התלהבות רוחנית זו נראית תמימה בעיניו של ה"מבקש" הבלתי מנוסה ומתוך כך מאמצה אל ליבו, מרגע זה נתון הוא בשליטת היצר והוא שיפילנו בעזרתה אל תהומות החומר.
יסודות אלו יש בהם כדי להבהיר את סוד תקופתנו. דורנו דור התשובה הוא ומכאן שאין דור הנדרש לרבותיו ולחכמיו כדור התשובה. כדי למנוע את התקדמותנו הרוחנית מכה אותנו יצרנו בחטא היוהרא וב"אמונת חכמים" הוא פוגע. אם לא יצעדו השבים בעקבות רבותיהם נתונה "תשובתם" בידי יצרם ועל כן נסיונו של דור התשובה ב"אמונת חכמים" הוא טמון. אמונת חכמים זו היא שתקרב גאולתנו והיא....
שבת שלום