הילד מגיע הביתה נסער: אמא, אני לא לובש את החולצה הזאת יותר ב-ח-י-י-ם!

האמא מנסה לברר מה קרה, בשל מי הסער הגדול הזה. די קשה להוציא מפיו של הילד מה רע מצא בחולצה, אותה אהב כל כך בבוקר. בסופו של דבר הילד נאות לספר שאחד הילדים אמר לו שהוא נראה "ממש מוזר" בחולצה הזאת.

זה הספיק לו, הוא לא יחזור יותר לבית הספר בחולצה זו.

מחר זה היה התיק, שמישהו יגיד שהוא מיושן.

מחרתיים הוא לא ירצה את הנעלים, כי ילד אחד אמר שהצבע שלהן מצחיק.

וכן הלאה, כדרכם של ילדים שתמיד ימצאו על מה ללעוג, למה לבוז ומה לבטל. תמיד קיים בחברה ילד חלש הרוצה להיות מקובל בחברה ולוקח את כל הדברים ללב, ואחר כך הביתה. מה עושים? מתי מסכימים? מתי מתעלמים? כיצד מלמדים פרופורציות?

קודם כל חשוב לדעת שאם מדובר במשהו באמת חריג בבית ספר, ככובע טמבל אדום, שכנראה אינו עקרוני בעיני ההורים, אלא שהם שמצאו אותו בבוידם לקראת הטיול השנתי. אין לכפות על הילד להיות שונה מכולם. למרות שקיימים ילדים חזקי אופי שמצפצפים על כולם, והולכים לטיול עם כובע טמבל אדום. אבל לא ניתן להתכחש, לא כולם כאלה, והשונות במקום שאינו עקרוני הוא דבר שאינו בריא.

אם מדובר במשהו עקרוני, זה יכול להיות בתחום הבריאותי כמו גשר ליישור שיניים שהילד חש בו מוזר. וזה יכול להיות בכוון רוחני ככיפה וציצית במקום בו רובם של הילדים אינם הולכים כך. כאן אין מקום לויתור, כי בנקודה עקרונית, הילד צריך להבין שישנם דברים בחיים הנעשים על אף חוסר הנעימות. למרות שהיינו מעדיפים לא להיות שונים, אנחנו מוכרחים לעשות את מה שטוב לנו באמת, את מה שמקדם אותנו. סביר להניח שעם גב חזק והסברה טובה, הילד יתמודד עם זה בגבורה ויתחשל.

בתחום הפרווה, בדברים שאינם עקרוניים לא לכאן ולא לשם, לא כדאי לכפות, לא כדאי להלחיץ, אף פעם לא ניתן לדעת מה קורה בבית הספר, עד כמה השונות הקטנה הזאת יכולה להשפיע על מעמדו של הילד בכיתה. מאידך, כדאי להיות קשוב, לדבר ולהסביר, לתת תמיכה מתאימה של ביטחון עצמי וחיזוקים חיוביים. בסופו של דבר הילד יבין מעצמו שזה כל כך נורא, בדיוק כמו שאנחנו המבוגרים יודיעם להבחין ולסנן ולא לקחת ללב כל משפט מכל אחד.