הוא מסתכל על ילדו, ורואה את עצמו. בדרך כלל את הנקודות השליליות שבו. הכעסן חסר השליטה בהתפרצויותיו, יראה את בנו בן הארבע רותח כולו, ומתפרץ בשעה שאחיו הקטן ממנו פרק לו את מגדל הקוביות אותו בנה.

העצלן ימצא את ילדו נוהג בדיוק כמוהו, מזניח מטלות, מתחמק ממשימות, רובץ בבטלה חסרת טעם. העיקר לא להזיז אבר.

גם הנרגן, בשפה העממית, ישמע את בנו מקטר במרץ בכל הזדמנות, פעם על החום המעיק ופעם אחרת על הקור הבלתי נסבל. על המרצפות העקומות שגרמו לו להחליק, ועל הפאזל המסובך שבלתי אפשרי להרכיב!

ההורה עומד מן הצד, וליבו נחמץ, קשה לו לראות את דמותו השלילית.

יש הורים שיבחרו בהטפה, הם ייקחו את הזאטוט בידיים ויטיפו לו בגנות הכעס. יסבירו לו עד כמה רעה היא העצלות או ישכנעו אותו שהנרגנות מונעת מהאדם שמחת חיים.

הילד ישמע, אולי גם יקשיב, אבל בדרך כלל הדברים יכנסו מאוזן ימין ויצאו מאוזן שמאל. הוא יודע שבהחלט אפשר להיות כעסן, עצלן ונרגן. יש לו הורים כאלו. מדוע שהוא לא יהיה כזה?

ההטפה לדבר שההורה עצמו נגוע בה, רחוקה מלהביא תועלת.

גם כעס, אותו מבטאים הורים בחוסר שליטה, בשעה שהילד דורך על היבלות האישיות שלהם, אותם הם מנסים להסתיר ללא הצלחה, גם הוא אינו מועיל. בדרך כלל הוא רק מזיק. הוא כועס על הילד הנכשל, במקום בו הוא בעצמו לא נחל הצלחה גדולה...

למה זה קורה לנו?

מסתבר, שהילדים הם תיקון להורים.

הילדים משמשים כמראה, בכדי לגרום להורים להבין מה עליהם לתקן בעצמם, לפני שינסו לעשות זאת בילדם.

בדיוק כפי שלא יעלה על הדעת ששיכור יטיף להתנזרות מאלכוהול. כך לא יתכן שהורה יחנך למוסר וערכים כאשר הוא עצמו חסר אותם.

כאן נמצאת נקודת התיקון. הילד פשוט מראה לנו באצבע חד משמעית היכן נדרשים אנחנו לעבודת המידות, במה עדיין איננו מתוקנים ולאיזו שלימות עלינו לשאוף.

דוגמה אישית היא החינוך הטוב ביותר, ודווקא משום-כך ניתן לראות את תופעת ה"מראה" כחסד הנעשה עמנו ההורים, בכדי שנוכל לחנך את עצמנו כדי לחנך את ילדינו.