ביפן מצוי דג מעניין מאד השייך למשפחת הקרפיון, הקרוי ביפנית מדוברת: "קוי".

לדג זה ישנה תכונה מיוחדת ובלעדית, הוא מתאים את עצמו למקום מגוריו.

אם מקום הגידול שלו באקווריום, הוא יתפתח ויגדל לגודל זעיר של 5 עד 8 סנטימטרים.

ובאם יניחו אותו בבריכה הוא יתפתח ויגיע לאורך מקסימלי של 20 עד 30 סנטימטרים.

לעומת זאת אם יתנו לו מרחב בסדר גודל של אגם, הוא מסוגל להגיע לאורך של מטר.

מדהים לא!

אין צורך להתעמק כדי לעשות אנלוגיה פשוטה ולהקיש את חייו של ה"קוי" לחיינו אנו ולחיי ילדינו.

בדיוק כפי שגודלו של ה"קוי" נמצא ביחס ישיר לגודל איזור המחיה שלו, גם אנו כמוהו צומחים ומתפתחים בהתאם לגודל העולם שלנו.

לא, אין מדובר בגודלו של עולמנו הפיזי, עולמנו פתוח לכולם באופן שווה, האטמוספרה מכילה את כל יושבי כדור הארץ במידה שווה. מדובר על גודלו של עולמנו הנפשי, הריגשי, הרוחני. ככל שהוא גדול יותר, רחב יותר, פתוח יותר. אינו נעול, מקובע ומצומצם. הרי שאפשרותנו כבני אדם לצמוח ולגדול היא אדירה.

לעומת זאת כל צמצום רגשי, סגירות נפשית או מחסום פנימי כלשהוא מונע צמיחה והתקדמות.

כל האפשרויות פתוחות בפני ילדינו, הם עדיין קטנים, וטרם הגיעו לקצה גבול היכולת שלהם, הם רחוקים עדיין מלאמוד את גודלם הנפשי ואת קומתם הרוחנית. אבל הפוטנציאל שלהם, הוא אדיר, ללא גבולות, אמנם יש ביכולתם להגיע למימדים רוחניים אדירים, אם רק נרחיב בפניהם את האפשרויות, אילו רק נפתח להם את השערים, נגדיל את עולמם הפנימי וניתן להם את כל האפשרויות.

ניתן לראות ילדים בני שלושים, גדולים בכמותם וקטנים באיכותם, הם פשוט לא התפתחו, הם נשארו סגורים באקווריום, הם לא הצליחו לגדול אפילו בסניטמטר. פשוט לא נתנו להם להתפתח, סגרו בפניהם את האופציות, לא פתחו להם את האוזן ואת הלב, לא איפשרו להם להתפתח ולצמוח. התוצאה עגומה, הם רחוקים מלהדמות לדגי נוי.

לעומתם, מצויים ילדים שניתנה להם פתיחות רגשית, הוריהם היו עירניים והסירו מחסומים, איפשרו לילד לשאול ולקבל תשובות, להתעניין ולגלות סקרנות לימודית, להפתח ולהביע רגשות, הללו פתחו בפני ילדיהם את המסגרת המצומצמת, הם איפשרו לילדם להוציא לפועל את הפוטנציאל הגלום בו, ואז, השמים הם לא הגבול.