כיצד קשור סיפור חנה ושבעת בניה לחנוכה?

סיפור חנה ושבעת בניה קשר למערכת הגזירות הכללית שנגזרה באותו דור:

בימי היוונים באה לידי ביטוי מעלתנו המיוחדת, כאשר אנו עוקדים את נפשנו על מזבח אמונתנו. יהודים רבים מסרו את נפשם באותן שנים, כדי לא לעבור על דיני התורה. הדוגמה המופתית לתופעה זו הינה חנה ושבעת בניה.

הבה נתבונן באותו מעשה נורא של מסירות נפש, באותה גדלות רוח של אם צדקת, שעליה נאמר: "אם הבנים שמחה".

פוליפוס הזמין את שבעת בניה של אשה מירושלים, ושלחם אל אנטיוכוס ליוון. המלך דרש מהם לעבוד עבודה זרה.

ענה לו הבן הראשון: "אדוני המלך, אני מכיר רק את אלוקי, לא אעבוד את זולתו, ולא אשתחווה אלא לו". כששמע המלך את תשובתו האמיצה של הנער, בערה בו חמתו להשחית והוא הורה להמיתו בייסורים נוראים, כדי להטיל מורא על ליבם של אחיו.

אך תקוותו של אנטיוכוס נכזבה. האח השני השיב אף הוא באומץ: "אדוני המלך, אולי סבור אתה כי חלש ורך לבבי יותר מאחי, אולם טעות היא בידך. חזק אני לא פחות ממנו בדבקותי בדתי, ועל מצוות אלוקי לא אעבור. עשו בי כרצונכם, יסרוני בייסורים כשם שייסרתם את אחי, אולם מאמונתי לא אסור ויהי מה. הסבל שנסבול מידך הוא סבל מוגבל, אולם לשכר שנקבל מאלוקינו אין קץ וגבול". המלך הורה להורגו בייסורים כאחיו הראשון ולהביא את האח השלישי.

אף אח זה היה אמיץ כאחיו. הוא אמר למלך: "אל תדמה כי אתה הוא המענה אותנו בכוחך שלך. יודעים אנו כי כל עונש שמגיע אלינו מידך, נגזר משמים. הוא אשר מסרנו בידך לעשות בנו כטוב בעיניו, ואנו מקבלים עלינו באהבה את גזר הדין". כשאך סיים את דבריו, הוצא להורג.

כך אירע גם עם הבן הרביעי, הבן החמישי והבן השישי. כעת נותר הבן השביעי, והוא נער קטן ורך.

ניגש המלך לשוחח עם הנער הקטן ולשכנעו למרוד באלוקיו. הוא אף הבטיח למנותו לשר ולהעשירו עושר גדול, אם אך ייאות להשתחוות לפסלו. אולם הנער בז לדבריו ואמר לו: "הוי מלך זקן וכסיל, איך מתהלל אתה במתנות אשר אינן בידך. וכי יודע אתה אם תחיה מחר?"

אנטיוכוס עבר לשלב האיומים: "אם לא תמלא אחרי דברי, אייסרך בייסורים נוראים". שוב בז לו הנער וענה באומץ: "מוכן ומזומן אני ללכת אל אלוקי, ואיני מתיירא כלל מפניך".

כשראה אנטיוכוס שלא עלה בידו לשכנע את הילד, הוא פנה אל אמו שנכחה במעמד כשידיה אסורות באזיקים, ואמר לה: "חוסי על בנך, ונסי לשכנעו לא להמרות את פי, כדי שלא ימות כאחיו. זכרי כי זהו בנך האחרון". כך ניסה לפרוט על רגשותיה הכאובים. אולם האם הגאה לא שעתה לעצתו. היא זכרה גם ברגעים נוראים אלו למי נתונה נאמנותה וביקשה לשוחח עם בנה ביחידות.

מבוקשה ניתן לה על ידי המלך. הוא סבר כי היא תנסה לרכך את ליבו ולשכנע אותו להישמע למלך. אולם כשנותרה עם הילד לבדה, נשקה לו ואמרה: "בני יקירי, יודע הינך כי אוהבת אני אותך בכל ליבי ונפשי, וכי אני היא זו שתרחם עליך ותייעץ לך תמיד עצה טובה. העצה היא שעתה עליך למסור את נפשך על קדושת שמו הגדול של מלך מלכי המלכים, בלי להתיירא מרשע מרושע זה. אל תפחד מאדם כופר זה, אל תתרגש מאיומיו ואל תאמין להבטחותיו. הידבק באלוקים ובמצוותיו, מסור עצמך למיתה כשם שעשו אחיך לפניך. דע, כי אילו היית יודע את האושר שהם זוכים לו עתה בעולם העליון, היית קצר רוח להגיע לעולם הבא ולהצטרף אליהם". היא סיימה את דבריה ובנה נקרא אל המלך.

"האם מוכן אתה להישמע להוראותי?" שאל אנטיוכוס.

מיהר הילד להשיבו בעוז ובבטחה: "אציית רק לבורא אשר יצרני ואיני ירא מפניך. אמנם בן שבע שנים אני ואתה בן שבעים, אף על פי כן, בז אני לך ולועג לסכלותך. מבקש אני כי תעשה לי כשם שעשית לאחי. טובה גדולה אתה מיטיב עמנו בכך שהינך מזכה אותנו בגמול מידו של מלך מלכי המלכים, ואילו על עצמך אתה ממיט אסון. כאשר תגיע שעת הנקם, יהיה סופך ייסורים והשפלה רבה. מלכותך ושלטונך לא יוכלו להצילך מעונשו של האלוקים, העתיד לנקום בך את נקמתו", סיים הילד.

אנטיוכוס הזועם הורה להוציאו להורג מיד במיתה משונה ובייסורים קשים יותר משאר אחיו.

ניצבה אם הבנים השכולה מול גופותיהם של שבעת ילדיה, אשר מסרו את נפשם למען קדושת שמו, ואמרה: "דעו לכם, בני, כי כאשר נולדתם, ברור היה לי כי עתידכם אינו בידי, בריאותכם אינה תלויה בי, חייכם אינם ברשותי, וכי לא אוכל להעניק לכם יותר מאשר יחפוץ הבורא. הוא אשר יצרכם, נפח בכם נשמה, העניק לכם חיים, וציווה עליכם להיות נאמנים לדתו ולתורתו. הוא קצב את ימיכם בעולם וגזר כי תיפרדו מהעולם בצורה זו כדי לנסותכם. בוודאי ישיב את נשמתכם, יצילכם ממוות בעולם שכולו טוב, וייתן שכר לפעולתכם".

"אף אני מקבלת עלי את הדין באהבה. יודעת אני כי הבורא יודע טוב ממני מה טוב עבורכם, ושמחה אני כפי שלא שמחתי מעולם. גאה אני בכם על שעמדתם בניסיון בגבורה, ולא יראתם מהייסורים ומהמיתה הקשה. מאושרת אני שיצאתם מהעולם כיהודים נאמנים לה' ולתורתו. אשריכם שזכיתם לאושר, לטוב ולנועם".

לאחר מכן נשאה אם גיבורה זו את תפילתה לפני הבורא שייטול את נפשה ויצרפה אל בניה. תפילתה התקבלה ונשמתה שבה אל יוצרה באותו רגע, להיפגש עם בניה, האהובים והיקרים, אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו.

*

האם אין עלינו ללמוד מאותו ילד קטן, מהי גאווה יהודית? איזו תחושת ערך נפלאה צריכה למלא את ליבנו ביודענו כי יהודים אנו, חלק בלתי נפרד מעם סגולה אשר נבחר על ידי הבורא? גאווה זו – הינה מפתח עתיר עוצמה – שבאמצעותו יכולים אנו להתגבר על כל הנסיונות.

עתה גם נוכל להבין את העוז והתעצומות שעמדו מאחורי מלחמתם של המכבים. באיזו קרקע פוריה וגאה נבטו הזרעים של מסירות הנפש ושל העזות אשר הביאו קומץ יהודים חלשים, נעדרי כלי נשק ועוצמה צבאית, לצאת למלחמת חורמה נגד אימפריה בלתי מנוצחת על צבאה האדיר. מאחורי אותה מסירות נפש עמדה גאווה יהודית איתנה, אשר לחמה את מלחמתה ואף הנחילה לה ניצחון.

זהו ללא ספק אחד המסרים הכבירים שימי החנוכה אמורים להותיר בנפשנו: עלינו לצאת מהימים הללו כשאנו גאים יותר ביהדותנו, מכירים יותר בערכנו כבנים לעם הנבחר – לעם סגולה. אם ימי החג ישפיעו לטובה על שייכותנו לעם ה', על תחושתנו שבנים אנו לאבינו שבשמים, שגם לנו חלק באותה מסירות נפש למען ה' – והיה זה שכרנו.