פנינו לעתיד

מאמרים נוספים
פנינו לעתיד
מגן עדן לעגל הזהב
לבכייה יש תפקיד
אילו חיינו בדור החורבן...
מאמרים נוספים
מה שחסר
לקחי החורבן
הצום על חורבן בית המקדש
ניסים ומשמעותם
חשיפת הכותל המערבי
צער על החורבן
מרידת בני עיר המלוכה
בזמן שבית המקדש קיים
העונש ולקחו
האסון היה צפוי
היכן נמצאים כלי בית המקדש?
"משנכנס אב ממעטין בשמחה"
בין המצרים
נבואת ירמיהו ומגילת איכה
שיבת ציון ובניין הבית השני
הקנאים ושנאת אחים
ירושלים לדורותיה
מאמרים נוספים

בי"ז בתמוז הובקעה חומת ירושלים. חיל האויב פלש לעיר הקודש, הרג ולא חמל, טבח ולא ריחם. לאחר מכן, המשיך לעבר הר הבית, לכיוון חומות בית המקדש. עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה. עדיין יכול היה האויב לסגת וירושלים יכולה הייתה להשתקם. שכן, כל זמן שהלב פועם, עדיין נותרה תקוה לחולה, המצב אינו אבוד. בשמים המתינו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה. אולם מתוך עיוורון השלכנו את יהבנו על בית המקדש, תוך התעלמות מחובותינו כלפי השכינה השורה בו. לא תיתכן נאמנות חד צדדית. לדאבונינו החורבן אכן התרחש!

ביום המר והנמהר, תשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת, לאלפיים שנות הפקת לקחים. דרך זו תסתיים רק כאשר נשוב בלב שלם לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו.

לצורך תזכורת עצמית זו ולצורך הפקת הלקחים אנו צמים בכל שנה ושנה בי"ז בתמוז - יום הבקעת העיר, ובתשעה באב - ביום חורבן בית המקדש.

עם ישראל עם חסון ובריא הוא מהבחינה הרוחנית, אך החטאים משחיתים, ופוגעים במנגנון החיסוני והופכים את האדם פגיע לכל מחלה. בשעה זו עורכים הנגיפים מצעד ניצחון, הגויים באים וכובשים את העיר בניגוד למצופה, ומעבר לכל הגיון. וכך נאמר בתורה: "איכה ירדוף אחד אלף, ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם ומכרם וה' הסגירם!"

החטאים פרצו את החומה לפני האויב. "לא הנחש ממית, אלא החטא ממית". אך עדיין במשך שלושה שבועות נאבק גוף האומה בפולשים הזרים, בנגיפים שתקפוהו. עדיין היתה אפשרות לקבל תרכיז חיסון שידביר את הנגיפים, שישיב את החוסן. אולם החולה סירב ליטול את התרופה, ובית המקדש חרב.

השאלה הנשאלת כאן: מדוע ימי האבל הם מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, מעת "התפרצות המחלה" ועד לנצחון הנגיפים, כלומר, עד ל"פטירה"? הן לכאורה, היה מן הראוי לקבוע שבוע אבל לאחר תשעה באב, "לשבת שבעה" על החורבן.

את התשובה לכך נמצא בסיפור מן התנ"ך. כאשר דוד המלך, נעים זמירות ישראל, משיח ה', חטא.

מעשה זה של דוד המלך נחשב לחטא, משום שנתבעה ממנו שלמות מוחלטת. גדלותו של דוד המלך באה לידי ביטוי כאשר בא אליו נתן הנביא והוכיחו על המעשה. הוא שב בתשובה ואמר מיד: "חטאתי". אף הנביא ענהו בדבר ה': "גם ה' העביר חטאתך, לא תמות", אולם פטור בלא כלום אי אפשר: "הבן הילוד לך מות ימות".

ואמנם מספר הכתוב: "וילך נתן אל ביתו, ויגוף ה' את הילד אשר ילדה בת שבע לדוד, וייאנש (מחלתו נעשתה אנושה). ויבקש דוד את האלוקים (התפלל לפניו) בעד הנער, ויצום דוד צום, ובא לן – ושכב ארצה (לא שכב לישון על מיטתו, אלא הסתגף. את כל זאת הוא עשה בעד הילד). ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ – ולא רצה, ולא אכל אתם לחם (אלא המשיך בצומו)".

"ויהי ביום השביעי, וימת הילד. ויראו (פחדו) עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד, כי אמרו: 'הנה בהיות הילד חי – דיברנו אליו ולא שמע בקולנו. ואיך נאמר אליו: מת הילד, ועשה רעה' (עלול הוא להזיק לעצמו מרוב צערו!)"

"וירא דוד כי עבדיו מתלחשים, ויבן דוד כי מת הילד. ויאמר דוד אל עבדיו: המת הילד? ויאמרו: מת. ויקם דוד מהארץ, וירחץ, ויסך, ויחלף שמלותיו, ויבוא בית ה', וישתחוה, ויבוא אל ביתו, וישאל (ביקש), וישימו לו לחם, ויאכל."

ויאמרו עבדיו אליו: "מה הדבר הזה אשר עשית? בעבור הילד חי – צמת, ותבך. וכאשר מת הילד – קמת ותאכל לחם?!"

"ויאמר: בעוד הילד חי – צמתי ואבכה, כי אמרתי, מי יודע, אולי יחנני ה', וחי הילד. ועתה מה - למה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי! וינחם דוד את בת שבע אשתו" (שמואל ב', פרק י"ב).

בהתנהגותו של דוד בפרשה זו טמונים מסר והדרכה לכל אדם בכל דור ודור, שהרי רק לשם כך נכתבו הדברים בתנ"ך הנצחי. המסר הוא: היה מעשי, תכליתי! הבט קדימה, לא לאחור! הילד חולה? צום, התפלל, העתר, אולי יעתר לך ה', אולי יעביר את רוע הגזרה! הגזרה נחתמה, והילד נפטר. קום ונחם את האישה. הפסוק הבא כבר מספר על הולדת תינוק חדש, הוא המלך שלמה!

אין כאן קשיחות לב, חלילה. כל אשר מכיר את מזמורי התהלים של דוד המלך, יודע שהיה כולו לב! יש כאן גבורה עצומה, כוח הבלגה וכוח התחדשות בל ישוערו!

כזאת היא דרך התנהגותו של עם ישראל בימי הזכרון והאבל על חורבן בית המקדש. אנו מזכירים לעצמנו מדי שנה בשנה, שתקופת האבל חלה מיום הבקעת חומת ירושלים ועד לשריפת בית המקדש. אז היתה תקופת ערב חורבן, אז עדיין יכול היה האבל להועיל, אז עדיין עשויה היתה התשובה לעזור, וגזר הדין יכול היה להתבטל. לעומת זאת, בתשעה באב, כאשר קם החורבן והיה לעובדה קיימת, כאשר שולחה האש בבית המקדש –דוקא מאז ואילך אנו מקילים את דיני האבלות! אמנם, יום תשעה באב הוא יום האבל הגדול, המרכזי, יום צום ובכי ומספד, יום שיושבים בו לארץ ואומרים "קינות", קוראים בקול בוכים ב"מגילת איכה" - מגילת החורבן. אולם באותו יום, משעת הצהריים – השעה שבה החל בית המקדש לעלות בלהבות, והלך ונשרף באותו לילה וביום המחרת – מאותה שעה קמים מהישיבה על הארץ, ובלילה כבר פוקעים דיני האבל, כדברי דוד המלך: "ועתה מת, למה זה אני צם, האוכל להשיבו עוד?"

מעתה, המבט מופנה לעתיד: אל חודש הסליחות שבא מיד לאחר חודש החורבן – מטרתנו לערוך חשבון נפש ולשוב בתשובה, ובעקבות כך יתוקן הכול למפרע. ולא זו בלבד שכל אחד מאיתנו יזכה בשנה טובה, אלא שעם ישראל כולו יזכה לגאולה שלמה!

בניית אתרים