בית המקדש – פיסת גן עדן

מאמרים נוספים
פנינו לעתיד
מגן עדן לעגל הזהב
לבכייה יש תפקיד
אילו חיינו בדור החורבן...
מאמרים נוספים
מה שחסר
לקחי החורבן
הצום על חורבן בית המקדש
ניסים ומשמעותם
חשיפת הכותל המערבי
צער על החורבן
מרידת בני עיר המלוכה
בזמן שבית המקדש קיים
העונש ולקחו
האסון היה צפוי
היכן נמצאים כלי בית המקדש?
"משנכנס אב ממעטין בשמחה"
בין המצרים
נבואת ירמיהו ומגילת איכה
שיבת ציון ובניין הבית השני
הקנאים ושנאת אחים
ירושלים לדורותיה
מאמרים נוספים

שופן, המלחין הפולני הנודע, היה פטריוט פולני גדול. בתקופתו כבשו הרוסים את ארץ מולדתו. הוא לא היה יכול לשאת זאת, לסבול את הכיבוש, לראות את הדגל הרוסי מתנוסס על ארמון המושל, את החיילים הרוסים הגודשים את הרחובות, את הטפסים הרשמיים בשפה הרוסית, ומעל לכל - את אדישות התושבים לכל ענין הכיבוש, את השאננות ואת ההשלמה. קם והצטרף אל הגולים מארצו, אל האצילים ואל ראשי הצבא, שחלמו על זמנים טובים יותר, עת תשוב העצמאות למולדת.

אולם עד מהרה הוברר לו, שהוא נותר החולם היחיד. הוא ראה את הגולים חיים את חיי ההווה, מתענגים על מנעמיו. העובדה שתמיד הזכיר את המולדת, היתה להם לזרא... "אבדה תקוותך, פולין", קבע בכאב.

ערב אחד פסע ברחוב, עבר בסמוך לבניין בית הכנסת היהודי ששרוי היה באפילה. לפתע שמע קולות בכי בוקעים ממנו. לבו ניתר בבהלה. מי בוכה בבנין השמם? הוא ניגש אל החלונות וראה שהעלטה אינה מושלמת. ניצוץ חיוור של אור בקע מנר בודד. קרב בלאט אל החלון והביט פנימה. להפתעתו, הבחין בצלליותיהם של המוני אנשים ששהו במקום. כולם ישבו שפופים לארץ. נר יחיד דלק, נלחם לבדו בעובי החשיכה. הנר היה נתון בידו של איש שיבה, שישב לארץ כעמיתיו, בידו אחז מגילה וקרא בה לאור הנר בניגון עצוב, בקול רוטט, רווי יגון. ניגון שנקטע באנחות ובאנקות שבקעו מהקהל.

שופן לא הבין את הנאמר, אולם המחזה הפעים אותו. מראה בני הקהילה היהודית היושבים לארץ בחשיכה והניגון הנוגה, ריגשוהו עד דמעות. הוא לא ידע כמה זמן עבר עליו בהתבוננות זו. האיש הקשיש סיים את קריאתו, והקהל פרץ בקינה קולנית, נרגשת. לאחר דקות ארוכות הסתיים המעמד, הקהל קם על רגליו והחל נוהר החוצה. שופן שם לב שהאנשים יחפים, רק גרביים לרגליהם... הוא פנה אל אחד מהם ושאלו: "מה זה היה? מהי משמעות ההתכנסות הזאת בחושך?"

הלה הביט לעברו בעיניים עצובות, אדומות מדמעות: "בית המקדש שלנו חרב, גלינו מארצנו", אמר בכאב.

שופן תמה. מעולם לא ידע שנותרה ליהודים כברת ארץ משלהם, ואף לא שמע שלחמו בעדה. "מתי זה אירע?" שאל.

"לפני כאלף ושבע מאות שנה", נענה. "החורבן אירע ביום זה - יום תשעה באב!"

פיו של שופן נפער בתדהמה. כשדיבורו שב אליו, אמר: "מובטחני בעם זה, שישוב לארצו! עם שלא שכח את חורבן ביתו במשך אלף ושבע מאות שנה, מובטח לו שישוב אליו! על הפולנים ללמוד מהעם היהודי, כיצד מתאבלים על המולדת שאבדה!"

זהו תשעה באב בעיניו של פטריוט פולני. למעשה, לא היה לו מושג, עד כמה טעה בהבנתו! עם ישראל לא התאבל אלף ושבע מאות שנה (אלף ותשע מאות ומעלה - עד ימינו) על אבדן העצמאות בלבד. העצמאות המדינית אבדה לעם ישראל מאות שנים לפני חורבן בית המקדש. נציב רומאי ישב בקיסריה ופיקד על חיל מצב שהתפרס בכל רחבי הארץ. היה לו מעוז בירושלים, במבצר אנטיוכיה הסמוך לבית המקדש והשולט על כל הנעשה בו. המרד נגד הכיבוש דוכא ביד ברזל, ובעשרה לחודש טבת שבו הרומאים ושלטו בכל רחבי ארץ ישראל, למעט ירושלים. המורדים התבצרו מאחורי החומות החזקות, שלוש במספר, והרומאים הטילו עליהם מצור ממושך, שנמשך שנתיים ומחצה. המערכה הוכרעה, למעשה, בשבעה עשר בתמוז בו הובקעה חומת העיר, והשונא חדר פנימה להרוג ולהשמיד. המרד נחל כשלון חרוץ. כל אלו הם אמנם תאריכים עצובים בדברי ימי העם, ימי צום בלוח השנה. אולם האבל הגדול, יום הצום המרכזי, היום שצמים בו מערב עד ערב, קוראים את מגילת הקינות, יושבים לארץ, אין נועלים נעלי עור – האבל הגדול חל שלושה שבועות לאחר מכן, ביום בו בית המקדש עלה בלהבות!

בית המקדש הוא נשמת העם. הדעת אינה מוסחת מהעדרו. בכל תפילה מבקשים אנו על בניינו המחודש בעת הגאולה: "והשב את העבודה לדביר ביתך". בכל ברכת המזון אנו מפצירים, שהוא ייבנה מחדש: "רחם נא... על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו".

מהו בית המקדש? תקצרנה המילים מלתארו! משל למה הדבר דומה? לו נשאלנו מהו אדם, והיינו מתארים את דמותו. כל מלה היתה נכונה, ובכל זאת לבסוף לא היינו מתארים אלא פסל או בובת שעוה. כי האדם – ייחודו בנשמה שבו, בכישוריו ויכולתו, בהשגותיו וחזונו. את כל אלו קשה לתאר!

נכון, אכן בית המקדש היה בית מפואר ונשגב. אולם ייחודו – ברוחניות ששרתה בו, בשכינה ששכנה בו.

בית המקדש ניטל מעימנו מפני חטאינו. הוא חרב בעוונותינו, ומאז אין לנו מנוח. כל צרה המתרגשת עלינו, מהווה לנו תזכורת שבית המקדש חרב. בעבר מחמת ההארה ששפעה ממנו - לא אירעו מאורעות מעין אלו. כל הדרדרות רוחנית באשר היא מזכירה לנו שבית המקדש שוב איננו עמנו. כל צרה, כל יגון ואנחה, מזכירים לנו שחסרה לנו ההגנה, שאין לנו בית מקדש! כי בזמן ששרתה בעולמנו שכינה בבית המקדש, הרוחניות היתה במיטבה.

בבוא הגאולה השלימה תשוב השלמות לשרור, ואף תשוב השכינה לשרות. סמלה של השראת השכינה בינינו יהיה בניינו המחודש והנצחי של בית המקדש!

בניית אתרים