מדוע האדם המאמין מקבל את כל המתרחש בשלוות נפש?

האמונה מעניקה לאדם מאמין משענת חזקה ביותר, ממנה מסתעפים גם אמונה בשכר ועונש. לעומתו, עולמו של הבלתי מאמין לוקה בחוסר אונים המוביל לא אחת לייאוש.

האמונה מהווה משענת עוז לכל אדם. אין לך אומלל יותר ממי ששרוי בחוסר אמונה. תחושה איומה קיימת כאשר אדם חש שאינו אלא כדור משחק ביד הגורל העיוור בגורל המקריות. גם כאשר מצבו הכלכלי והחברתי של אדם זה טוב, השלווה היא ממנו והלאה, שהרי אין הוא יודע מה ילד יום. על אחת כמה וכמה שתחושתו ירודה כאשר הוא מבחין שמצבו מתחיל להדרדר. באותה שעה משתלטת עליו תחושת חוסר אונים והוא שוקע בזרועות הייאוש.

שונה לחלוטין היא גישתו של אדם מאמין. הוא חי תדיר לאור ההכרה שאין מקריות בעולם, וכל המתרחש תחת השמש נעשה מתוך השגחה פרטית מדוייקת להפליא. בידי הקב"ה מצויים הכח והממשלה על העולמות העליונים והתחתונים לעשות בהם כרצונו, ומידיו נגזרים כל המאורעות המתרחשים בתבל, קטון כגדול.

איש האמונה. מאמין ויודע שכל הקורה לו מנווט בידי ההשגחה העליונה, ומשום כך הוא לעולם אינו מתייאש. גם כאשר חייו אינה מתנהלים על מי מנוחות, הוא חי בהכרה שאין מדובר במקריות או גורל עיוור, אלא ההתרחשות שקולה, ספורה ומדודה בידי ריבון כל העולמים, וה' מסוגל לשנות את מצבו עד לבלי הכר באופן מיידי.

על הכרה זו, שהכל מיד ה', מתבטא דוד המלך: "ה' רועי לא אחסר" (תהלים כ"ג, א'), וכך הוא אומר: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני". כלומר, גם שבט הייסורים וגם משענת התמיכה שבאמצעותם מונהג האדם בחייו, שניהם כאחד מנחמים ומעודדים אותו. אדם המאמין יודע ומכיר שלא יד המקרה מחוללת את המערכות, אלא הקב"ה הוא הניצב מאחורי כל ההתרחשויות.

אחד הכללים להנהגה ממרום הוא: "במידה שאדם מודד - בה מודדין לו". משמעותו של כלל זה היא שהגמול האלוקי מגיע לאדם באותה מתכונת בה הוא פעל. חז"ל ציינו מספר דוגמאות: "שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו... אבשלום נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו". כמו כן, פרעה מכיון שהוא הטביע את ילדי ישראל במים, לכן הוא וחילו טבעו בים סוף.

מאליו מובן, שכך היא המידה גם בצד הטוב, ביחס החיובי של ה' כלפינו. גם השכר המגיע משמים על המעשים הטובים ניתן במדוייק על פי מידתם, גישתם ויחסם של האנשים למצוות. ככל שיתמידו האנשים בהליכה בתום, בשיפור המידות הטובות וביחס אנושי חם ורחום – הם יקבלו יחס דומה משמים.

זאת ועוד, מצות הביטחון בבורא מתבססת על ההנחה שאין מקרה בעולם. השקפה זו יוצרת אופטימיות בלב האדם הבוטח. מעתה, אין הוא עוד גרגיר אבק השט בתוככי יקום אין-סופי, אין הוא יצור עלוב אשר גורלו מוכתב מכוחם של גורמים קוסמיים מחד גיסא ומבליל תגובות ביו-כימיות מאידך גיסא; אין הוא עוד כדור משחק בידי תהליכים כלכליים או קרבן של גושים פוליטיים ובעלי זרוע שונים הנאבקים זה בזה. אין הוא עומד חסר אונים מול מציאות מכנית, אוטומטית, מתוחכמת, ועם זאת – חסרת כיוון. אושרו אינו תלוי ב'מזל' – שלפי ההבנה האנושית הוא מושג המתקשר למיעוט סטטיסטי שגורלו שפר עליו. אין כאן מזל, לא מקרה ולא עולם מופקר. הכל בידי שמים!

יחד עם זאת, חשוב להדגיש: האדם הבוטח מודע למציאות ולסכנותיה. הוא אינו שוגה באשליות ואינו שקוע בסוגסטיה תלושה בנוסח: "אנו נתגבר". האופטימיות שלו נובעת - עקרונית ורגשית - מההכרה שאין בעולם מקריות אומללה, ואין נסיבות שלא ניתן להחלץ מהן, הקב"ה הוא מנהיג העולם ודואג לכל, וכפי שנאמר: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". מכאן נובעת השמחה: "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו", ומכאן מקורו של הבטחון: "הנה א-ל ישועתי - אבטח ולא אפחד".

חייו של אדם הבוטח בה' שונים, כאמור, במהותם מחייו של אדם חסר ביטחון בה'. הבוטח בה' זוכה מלבד הסיוע וההצלה ממשברים, גם לאיכות חיים שונה, לאופטימיות ולתקוה שישועתו נמצאת בהישג יד.



תגובות הוסף תגובה
1.מאמר פצצה! (לת)דוד חניה10/10/06
2.מאמר נפלא ומדהים (לת)שלומי16/05/08
בניית אתרים