מהו הבסיס לטענותינו שארץ ישראל שייכת לנו?

המקור לזיקה של עם ישראל לארץ ישראל נעוץ בהבטחות הקב"ה לאברהם אבינו בבואו לארץ כנען, וביתר תוקף בהתגלות ה' אליו בברית בין הבתרים. הבטחה זו הפכה למציאות קיימת בעת יציאת עם ישראל ממצרים וכניסתו לארץ על פי ציווי ה'.

מאז אותה שעה התפתחה אהבה פנימית עמוקה בין עם ישראל לארץ ישראל, אהבה אשר אלפי שנות נדודים וניתוק לא יכלו לכבותה. מיום גלות עם ישראל מארצו לא חדלו היהודים לנסות להגיע אליה כדי לזכות לחונן את עפרה. יחידים וקבוצות עזבו את ארצותיהם ואת רכושם ועלו ארצה. הם עשו זאת למרות שהיה עליהם לשלם על כך מחיר גבוה: המרת תנאי חיים נוחים בחיי סבל ודוחק.

ארץ ישראל מוזכרת בתפילות היומיומיות ובברכות רבות, אנו מעלים את זכרה בעת שמחה ובשעת צער. אין יום שבו זכרון הארץ אינו עולה בלבו של בן עמנו. חז"ל גם הורו לנו שלארץ יש חלק מכריע בעצוב דמותו של כל יהודי. תפקידה של ארצנו אינו מצטמצם בשמשה בית לאומי לעמנו, כפי שיש מולדת לכל עם ולשון. לארץ ישראל יש קשר לבנין אישיותו של היחיד ולהשפעה על צביונה של כלל האומה.

לא ככל הארצות היא ארץ ישראל. היא מורכבת מרבדים רבים; יש בה רובד גשמי, היא הארץ שאותה אנו רואים בעינינו, והיא האדמה שאנו דורכים עליה. אך אין זה הכל, וגם לא העיקר. כשם שהאדם מורכב מגוף ונשמה, כך ארץ זו יש לה גוף שניתן למששו, ונשמה שאינה ניתנת לראייה מוחשית, אך היא מציאותית לא פחות.

מנין לנו זאת?

אברהם אבינו קיבל הבטחה מפורשת: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה" (בראשית י"ג, ט"ו). היכן ומתי קוימה הבטחה זו? הלא כל ימיו היו הוא ובניו נודדים, גרים, אורחים בארץ! התשובה היא שלא לבעלות על אדמותיה היה זקוק אברהם באותה שעה. הוא ראה לפני עיניו את סגולותיה הרוחניות של ארץ ישראל, את ארץ ישראל של מעלה. את הארץ הזאת הוא קיבל. הוא זכה בה במלוא מובן המילה.

בחלומו של יעקב נאמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך" (בראשית כ"ח, י"ג). רש"י מפרש את הביטוי "שוכב עליה" בצורה מילולית: "קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו". מה אירע באותו רגע לכל העיירות והכפרים שבארץ, וכי נשארו תלויים באויר? חייבים אנו לומר, שלא ארץ ישראל של מטה, הנראית לעין, התקפלה מתחת ליעקב אבינו, אלא ארץ ישראל הרוחנית, ארץ ישראל של מעלה.

שבט לוי, השבט הנבחר של עם ישראל, יצא מקופח בחלוקת הארץ. לא ניתנה לו נחלה בארץ. היכן הצדק? אך לאמיתו של דבר לא היה כאן שום קיפוח. בארץ ישראל האמיתית, בארץ של מעלה, נטלו גם הם את חלקם, וחלקם היה המשובח מכולם: "אשרי תבחר ותקרב, ישכון חצריך" (תהלים ס"ה, ה').

שונה הוא הקשר שיש לעם ישראל לארץ ישראל מהקשר שיש לאומות אחרות אל ארצם. הבעלות של עם ישראל על ארץ ישראל היא נצחית. עובדה היא שבמשך אלפיים שנות הגלות לא הצליחה אומה כלשהי להתבסס בארץ, עד לשעה שבה הוחזרה הארץ לעם ישראל. תופעה זו אין לה אח ורע בהיסטוריה.

למרות כל זאת, התורה מדגישה שוב ושוב, שלאמיתו של דבר אנו איננו בעלים על הארץ. במצוות "שנת היובל" התורה מצווה שכל קרקע הנמכרת בארץ ישראל [בתקופת בית המקדש] תוחזר למוכר בשנת היובל. הנימוק לכך כתוב בתורה: "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כ"ג).

בנוסף לכך, כדי להשריש בלבנו את התחושה שהארץ היא של הבורא, התורה מחייבת את החקלאים להביא את ביכורי פירותיהם לבית המקדש ולומר: "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי" (דברים כ"ו, ו'). את הבאת הביכורים חגגו בתהלוכה ססגונית שמשכה תשומת לב מרובה. אחת המטרות היתה: להזכיר לאנשים שוב ושוב מי הוא בעל הבית על הארץ כולה.

נותרה שאלה: כיצד אפשר לדבר על "נתינה", כאשר הנותן נותר בעל הבית?

התשובה הינה גורלית עבורנו: אילו היינו מקבלים את הארץ במתנה גמורה ובקנין מוחלט, היינו מאבדים אותה לנצח בשעה שגלינו ממנה, כמו שאירע לכל האומות שגלו מארצן. אולם המצב שונה לנוכח העובדה שארץ ישראל אינה שלנו, ולכן אין באפשרותנו לאבד אותה. היא שייכת לבורא עולם, והוא שמר אותה עבורנו עד שחזרנו אליה. הוא מארח אותנו בארצו, ומאפשר לנו להנות ממנה ככל שלבנו חפץ.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים