מהו פשר החיבה של היהודים לארץ ישראל?

בתלמוד מסופר על גדולי ישראל שחיו לפני כאלפיים שנה, שביציאתם מהארץ, ואפילו לתקופה קצרה, בכו מצער הפרידה וקרעו את בגדיהם. בכל הדורות נהגו יהודים להשתטח ולנשק את עפר הארץ, בעת שדרכה רגלם על אדמת ארץ ישראל.

האם שמענו על עמים אחרים שרחשו חיבה לאדמתם, כפי שאוהב האדם את ילדיו?

הארץ הובטחה לאברהם אבינו. אלוקים אמר לו: "לך ולזרעך נתתי את הארץ" (בראשית ט"ו, י"ח). נשאלת השאלה: כיצד נאמר לו 'נתתי' בלשון עבר, והרי עמים אחרים שלטו בארץ באותה שעה? ההסבר לכך הוא, אברהם אבינו קיבל בעקבות הברכה את הממד הרוחני של ארץ ישראל. הוא קיבל אותו באופן מיידי וללא עוררין. בעיניו, חלק רוחני זה היה העיקר, ואילו החלק הארצי נותר טפל. אמנם בינתיים הוא התגורר בה עם משפחתו כאדם זר, וכשנפטרה שרה אשתו הוא נאלץ לנהל משא ומתן כדי לזכות לנחלת קבר תמורת תשלום גבוה, אולם באותה שעה היתה הארץ שייכת לאברהם מבחינה רוחנית.

היהודים שעלו לארץ בדורות שעברו לא מצאו בה תנאים חומריים משופרים, גם עצמאות כלכלית או מדינית לא היתה מנת חלקם. האווירה המיוחדת של ארץ ישראל היא זו שמשכה את היהודים אליה במשך כל הדורות. הם קיוו לחיות כאן בקדושה ובטהרה. למען מטרה זו עלו אליה המקובלים שהתיישבו בצפת במאה ה-16, וזו היתה גם מטרתם של תלמידי הגר"א והבעש"ט שעלו לירושלים לפני כמאתיים שנה.

זכותנו על הארץ ויכולתנו לגור בה לאורך דורות, קשורות בקשר בל ינתק לאופי המגורים בה. מגורים הנושאים אופי של קדושה, הם המקשרים את העם לארצו והם המזכים אותנו בעתיד טוב יותר בתוככי הארץ המובטחת.

הקשר בין ארץ ישראל לבין עם ישראל שזור מאלפי נימים, ימיו הם כימות עולם ותוכו רצוף אהבה.

שבועת הגולים על נהרות בבל (תהלים קל"ז, ה'-ו'): "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", הפכה לצו מקודש, שרבבות אלפי ישראל שמרו לה אמונים לאורך הדורות.

ביטוי נשגב לכיסופי עם ישראל לארץ חמדת אבות, מצוי בשירתו-קינתו של רבי יהודה הלוי:

"אבחר לנפשי להשתפך במקום אשר רוח אלקים שפוכה על בחיריך... ינעם לנפשי הלוך ערום ויחף עלי חרבות שממה, אשר היה דביריך" (מתוך הקינה "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך").

בהגיגיו מרטיטי הלב הפך רבי יהודה הלוי לפה לשלומי אמוני ישראל, לאותם יהודים שארץ ישראל היתה מרכז לכיסופיהם בכל מקומות פזוריהם לאורכה של הגלות המרה.

בכל העתים קיננה בלב יהודים שאיפה לעלות לציון ולחונן את עפרה. אלו שזכו להגשים משאלה זו, עברו נסיונות לא קלים. הרבה עמל ודמים, תרתי משמע, הושקעו על ידם כדי להוציא לפועל משימה זו. אולם משהוגשמה משאת נפשם והם הגיעו לשערי ארץ הקודש, לא היה קץ לשמחתם ולאושרם.

יהודים בכל קצווי תבל: בבבל כמו בספרד, בתימן שבדרום וברוסיה שבצפון, ראו בארץ הקודש את בית חייהם. גלי המאורעות הקשים ששטפו אותם, כל גלות וצרותיה, לא הצליחו לכבות את אש האהבה לארץ. שאיפת היהודים היתה לעלות ולהשתקע בארץ הקודש. גם מי שלא הצליח לעלות אליה, חפץ לפחות לבקר בה. מי שלא זכה לבקר בה, ביקש לפחות להיקבר באדמתה. מי שלא יכול היה לזכות גם לזאת, השתדל לפחות שמעט מעפר ארץ הקודש יטמן עמו בקברו, לקיים מה שנאמר: "וכיפר אדמתו עמו" (דברים ל"ב, מ"ג).

תהיה זו טעות להניח שקשרים הדוקים אלו, המעורים היטב בתודעת העם, הינם ענין רגשי בלבד. שורשים עמוקים להם שלא נותקו לעולם, שזורים בעצם ההוויה של העם, ממנה הם שואבים את עוצמתם ואת סוד נצחיותם.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים