לשם מה נברא האדם?

קיומה של הנשמה, לאחר שהיא נפרדת מהגוף, מכונה 'השארת הנפש'. לאחר המוות הנשמה נמצאת בעולם הבא שהוא 'עולם הנשמות'. בעולם הנשמות הנשמה מסוגלת להגיע למדרגת דבקות מוחלטת באלוקים, מדרגה שנמנעה ממנה בהיותה קשורה לגוף.

תקופת הקשר של הנשמה והגוף, כלומר, תקופת החיים בעולם הזה, היא תקופה חשובה ביותר עבור הנשמה, כי היא קובעת את גורלה של הנשמה בעולם הבא לנצח נצחים. בנקודה זו טמונה כל התכלית של האדם בעולם הזה. חסד עשה הקב"ה עם ברואיו בכך שהוא נתן להם אפשרות לזכות בטובה הנצחית, לא בתור לחם חסד, אלא בזכות מעשיהם הנעשים מתוך בחירתם החופשית. הקב"ה העניק לאדם את היכולת לבחור ברע - הוא נתן לו את היצר הרע, וגם פיתויים לעשות כעצת יצרו. כאשר האדם מתגבר על כל אלו, הרי זה מעשה הנעשה מתוך בחירה חופשית. מעשה זה נחשב ליצירה עצמית שלו, ומחמתה הוא ראוי לשכר בעולם הבא.

התבוננות במצב האדם בעולם הזה מוכיחה אף היא, שלא יתכן שלצורך חייו בעולם הזה בלבד העניק הקב"ה לאדם את מתנת חייו. וכך ביאר זאת הרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו): "כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? או מי הוא ששמח ושליו ממש בעוה"ז? ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם (ורובם) עמל ואון. כמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת המוות. אחד מיני אלף לא ימצא, שירבה לו העולם הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא אילו יגיע למאה שנה, כבר עבר ובטל מן העולם. ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היתה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה... כל שכן שהיא אינה מוצאת שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם..."

בדבריו של הרמח"ל קיימות נקודות חשיבה רבות. אחת הנקודות המעניינות היא חוסר הסיפוק שחש האדם בחייו, למרות הישגיו החומריים, ולמרות שהוא מנסה להנות מהם לאורך כל ימי חייו. פשר אותו חוסר סיפוק, וכן החיפוש התמידי אחר אתגרים, חוויות, נהנתנות ומקורות סיפוק נוספים, נעוצים בקיומה של הנשמה. היא היא עיקר האדם, ותענוגיה אינם אותם תענוגים גשמיים שמנסים להלעיט אותה כאן. היא מוצאת סיפוק רק בתחום הרוחני, שהוא תחום נצחי שאינו נמדד בקנה-מידה ארצי. חוסר הסיפוק הוא אחת ההוכחות לקיומו של רובד נוסף בבנין האדם, הוא רובד הנשמה. שם נמדד כל פרט בהסתכלות של נצח ובחשבון שנתוניו אינם חומריים.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים