האות א

מאמרים נוספים
הקדמה
מהי שפה מדוברת?
שמות החומרים כדוגמה להגדרת השפה
לשון הקודש - נוסחה מדוייקת
מאמרים נוספים
המפתח למשמעות האותיות
מבנה השורש
האות ג
האות א
האוזן והאיזון
בניית מלה בלשון הקודש
מאמרים נוספים


הגרעין של האות א: א.ל.פ. הוא אל שמשמעותו כוח. הפסוק: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" (בראשית, ל"א, ל"ט), משמעותו - יש בכוחי להרע לכם.

א.ל.פ. = אלוף = האחד, בעל הכוחות (אין הכוונה לצורה העברית המעוותת, אלוף בריצה וכדומה). אלוף כשליט, הוא האחד שאומר וכולם עושים. במובן זה, מי הוא אלוף העולם האמיתי? את הפסוק: "אלוף נעורי אתה" (ירמיהו ג', ד'), מבארת הגמרא שהכוונה היא לבורא, שהוא אלופו של עולם. אנו מבחינים בעולם בכוחות רבים - לאנשים יש כוחות ואף לטבע יש כוחות. השאלה המרכזית היא מהו מקור הכוחות? מיהו בעל הכוחות כולם? כל בעלי הכוחות משולים בסופו של דבר לבובות המונעות על ידי חוטים. מי הוא המושך בחוטים? המושך הוא האלוקים, שהוא בעל הכוחות כולם. ואכן, המלה הראשונה המתחילה בתורה ב-א היא אלוקים - "בראשית ברא אלוקים"! בכך מתאחדת משמעות שם האות עם המקור בתורה שבכתב.

לפי ההבנה שהאות א רומזת לקב"ה, מקבלת המלה 'אדם' משמעות עמוקה יותר, לפי דברי חז"ל: "שלושה שותפים באדם, אביו אמו והקב"ה שנותן בו נשמה". השם 'אדם' מביע זאת, א-דם. א מרמז לקב"ה אלופו של עולם, ו-דם - חיותו הגשמית מקבל מאביו ואמו. מבט יותר עמוק במלה דם יגלה לנו את האב והאם הגורמים להיווצרו: הערך המספרי של המלה אב – 3, אם – 41 צירוף הערך המספרי אב + אם = 44, הוא הערך המספרי של המילה דם.

 

א.ל.פ. חכמה

המעניין הוא, שאל"פ מתייחסת גם לחכמה, כפי שאנו מתבטאים: הרצאה מאלפת.

מהו הקשר בין שתי המשמעויות של ה-א.ל.פ.: אליפות וחכמה? במטרה לחדד את הדברים נוסיף: חכמה היא אותיות כח מה, כלומר, הכוח לדעת ולהכיר את המהות. הסברנו לעיל שהמדע מתאר את העולם, בעוד שהתורה מחייבת. התורה אומרת: 'עשה כך', בעוד המדע מסביר כיצד עושים וכיצד פועלים במסגרת המציאות (כפי שהודגם לעיל, המדע מסביר כיצד ניתן לייצר באופן כימי רעל או תרופות, והתורה מכוונת מה ראוי לייצר).

המעניין הוא, שבתנ"ך מוזכר פעמים רבות כי לאדם יש בינה. חכמה אינה מוזכרת בהתייחסות זו. ההסבר הוא שבינה היא הכוח השייך למדע. האדם יכול להבין את העולם? הוא יוצר בנין נפלא שבו כל הכוחות שלובים יחד? הוא מתבונן ומבין דבר מתוך דבר.

לעומת זאת, החכמה מציינת את הידיעה מה לעשות. ואמנם, בתנ"ך החכמה מיוחסת תמיד רק לאלוקים. לדוגמה, בפסוק: "והחכמה מאין תבוא... אלוקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" (איוב כ"ח, כ"ג). האינטליגנציה העצומה של האדם והישגיו קשורים לכוח הבינה ולא לכוח החכמה, המיוחס לאלוקים. קביעה זו מכונה על ידי הפילוסופים בשם 'הכשל הנטורליסטי'. כשל זה מציין את הפער שבין ההתקדמות הפנטסטית של המדע מול חוסר ההתקדמות המוחלטת של המוסר וההנהגה הראויה.

למרות הקידום האנושי לא נוצרה הסכמה על הדברים הפשוטים ביותר בתחום המוסר - כולם רוצים להיות טובים וצודקים, אולם כל אחד עושה את מה שהוא מבין, והתוצאה היא: "איש את רעהו חיים בלעו" (מסכת עבודה זרה ד', א').

מדוע החכמה לא הביאה לדרגה מוסרית גבוהה יותר? כיון ש'חכם' אינו אדם שלמד הרבה ויודע לדקלם את הדברים. לאדם זה קוראים לעתים 'חמור נושא ספרים': גם אם ישא החמור על גבו את כל כרכי אנציקלופדיה בריטניקה, הוא לא יהפוך על ידי כך לחכם יותר! הוא יוותר חמור!

אדם הדבוק בחומר וחי על פי תאוותיו, גם אם ילמד בעל פה את הפילוסופיות המורכבות ביותר, יישאר בעל אותן תאוות חומריות. מתי נקרא האדם חכם? כשהוא שואל מהי המשמעות ומהי התכלית? מה הקב"ה רוצה ממני? החכם מיישם את אשר הוא לומד!

משמעות ה-א היא, שכל הבריאה עושה את רצון ה'. הטבע ובעלי החיים עושים זאת באופן טבעי לפי חוקי הטבע, עצם קיומם מכריז על הבורא שבראם. האדם עושה זאת באמצעות בחירתו החופשית, הוא בוחר בחכמה וחי על פיה, ובכך הוא עושה את רצון ה'.

ה-א מציינת את קיום רצון ה'. גם החכם וגם הטבע מקיימים את רצון ה', וכך מתאחדים הדברים.

השם אדם במשמעותו רומז על יצירתו של האדם מן האדמה, וכן רומז על גדולתו של האדם שדומה לבוראו: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט', ו'), כפי שנרמז בפסוק: "אדמה לעליון" (ישעיהו י"ד, י"ד). וכן - דמה א, דומה ל-א, ל"אלוף" של עולם, הקב"ה.

השם אדם המגלה את אפסותו של האדם הנוצר מן האדמה הוא גם המגלה את שיא מעלתו עד לדרגת אדמה לעליון, כי בזה טמון כוחו של האדם בבחירתו להפוך את עצמו מיצור חומרי ליצור עליון, ובמקום שפלותו שם גדלותו.

 

אחדות בתוך ריבוי

לכאורה, קיימת סתירה נוספת בייצוג האות: ערכו המספרי של אָלף הוא אחד, ואילו אֶלֶף (1,000) הם רבים. למעשה, אין כאן סתירה כי אם מושג הנקרא 'אחדות בתוך ריבוי'. זוהי גם הצורה שבה אלוקים מתגלה בבריאה. בתורה מוזכר בורא העולם בשמות שונים דוגמת שם הוי"ה אותו אנו כותבים י-ק-ו-ק (ק' במקום ה'). שם קדוש זה מתייחס למהותו של האלוקים כנבדל מן הבריאה. זהו הצירוף של 'היה, הווה ויהיה', כלומר, הוא נמצא מעבר לזמן ומעבר לבריאה.

במקומות שונים מוזכר שם אלוקים בלשון רבים, כי הקב"ה מתגלה בבריאה בהרבה כוחות. אולם כל הכוחות הללו אינם אלא 'אחדות בתוך ריבוי' ואינם סותרים את האחדות. וכך אנו מכריזים בתפילה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

כדי להבין זאת, הבה נשאל: מהו ההבדל בין המונה ליזה (ציורו המפורסם של ליאונרדו דה וינצ'י) לבין המטלית שבה ניקה הצייר את מכחולו בעת שצייר את המונה ליזהר הן האריג הוא אותו אריג והצבעים הם אותם צבעים. מדוע אם כן, האחד שווה מיליונים והשני אינו שווה אפילו פרוטה?

התשובה: הסדר הוא זה שיוצר את ההבדל. ריבוי משיכות מכחול שבא בערבוביה, נופל במקום שנופל ונמרח במקום שנמרח, כאשר כל גורם עומד בו בפני עצמו - הוא ריבוי סתמי חסר ערך. לעומת זאת, 'אחדות בתוך ריבוי' כוללת פרטים רבים, אולם קיים כוח המאחד את הכל להיותם אחד! במונה ליזה, אם נקודת צבע אחת בעין היתה שונה - היא כבר לא היתה המונה ליזה, אלא ציור סוג ב'.

'אחדות בתוך ריבוי' פירושו, שלמרות הריבוי ניכר כוח מרכזי יחיד השולט ומכוון את הכל מתוך הרמוניה מושלמת. מעתה נקבע: לא זו בלבד שלא קיימת סתירה בכך שאלף היא גם אחד וגם הרבה, אלא שכך מתגלה האלוקים בבריאה: "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית" (תהלים ק"ד, כ"ד) - כל כוחות הטבע, מתאחדים בחכמה רבה ובצירוף מופלא זה ניכר ועולה הכח המאחד - הבורא!

גם בגוף האדם קיימת אחדות בתוך ריבוי! בגוף החי יש כאלף ביליון תאים, וכולם מתפקדים מתוך הרמוניה מדהימה! במוח יש יותר מטריליון חיבורי נוירונים, רובם מתוכנתים מראש, והמוח עובד ומתקשר עם כולם בצורה מדהימה!

ובענייננו, לא זו בלבד שלא קיימת כאן סתירה, אלא בדיוק להיפך, קיים כאן גילוי של חכמה מיוחדת בתוך ההרכבה של הלשון.

אם נעמיק נמצא 'אחדות בתוך ריבוי' המתגלה ברובד נוסף: הערך המספרי של א.ל.פ. הוא 1,000. ואילו הערך המספרי של האותיות המרכיבות את המילה הוא: א = 1, ל= 30, פ = 80 וביחד = 111. רואים אנו אם כן, כיצד מתגלה האחדות גם בתוך המבנה המספרי של ה-א.

 

האות א - צורתה ותכניה

גם צורת האות א אינה מקרית. האות א מורכבת מהאות ו (אלכסונית), ומשני צידיה נמצאות שתי אותיות י. לא זו בלבד שאלה הן אותיות שם הוי"ה, אלא שגם ערכן המספרי הוא בדיוק 26, כמו ערכו המספרי של שם הוי"ה - התאמה מתוחכמת!

ועוד יותר מכך. כאמור, א - משמעותה חכמה, משמעותה גם אלוקים שהוא מקור החכמה. כיצד נרכשת החכמה? רק על ידי לימוד, והלימוד נעשה על ידי דיבור. כלומר, השפה היא כלי הקיבול של החכמה, ומכאן ששם האות אל"ף מתפרש כך: א = האלקים, ל = מלמד, פ = את הפה לדבר. כאמור, מבנה המילה אל"ף כולל את המושג חכמה, ואת האלוקים שהוא מלמדה דרך הפה.

במלים פשוטות: אם ברצונך לבנות בניין, עליך לבנותו על יסוד נכון! במשך הדורות בנו הפילוסופים בניינים שכליים, מבריקים וגאוניים. הבעיה היתה שכל אחד התחיל מהנחות שהוא (בלבד) חשב אותן לנכונות. מסיבה זו, אמנם הבניין היה מפואר, אולם מה קרה כאשר התברר שהיסוד אינו נכון? דווקא את האקסיומות הראשונות הפילוסוף אינו יכול להוכיח!

מסיבה זו קיימות בעולם שיטות כה רבות. את היסוד לבניין, את החכמה הראשונית, יש לקבל מאלוקים, ועל יסוד זה ניתן לבנות את הבניין. גם רעיון זה כלול ב-א בכיוון הפוך מהסוף להתחלה, פ.ל.א.: הדיבור, לימוד הדיבור (הפה) מתחיל ב-א, באלוקים.

נציין שוב את הסדר הפנימי היפה בתוך ה-א, סדר המתאחד ליחידה מושלמת ואחידה:

א - חכמה (המקור מתושב"ע).

אלף - אלוף, כוח - (שם האות).

א - אלוקים (המקור מהתורה שבכתב, המלה הראשונה המתחילה ב-א).

 

האוזן והאיזון

כעת נראה דבר פלא. אגב, אין זה מקרה שאותיות פלא הן אותיות אלפ משמאל לימין. פלא הוא אירוע או רעיון שהשכל אינו יכול להשיגו, דבר שהוא מחוץ לאלף שהיא כוללת את ההשגה ואת החכמה. כמה מתאים הפסוק: 'לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו' (קהלת, י', י"ב). השמאל והימין עומדים בקשר זה עם זה (שני ה-י ההפוכים מתחברים ב-ו מלוכסנת ובונים את ה-א) ורומזים לרעיונות מקבילים או הפוכים.

המדע אינו מספק תשובות בתחום המוסר. עם כל חשיבות המדע והצלחתו, בנקודה זו של משמעות החיים ושל שאלות המוסר - הוא אינו המכשיר המתאים. החלטה מדעית היא החלטה טכנית. ניתנת בו תמיד רק תשובה אחת - תחשוב, תמדוד ותקבע.

לעומת זאת, בתחום המוסר הפעולה השכלית נקראת: שיקול דעת. תמיד יש צדדים שונים לענין הנידון, וכדי להכריע ביניהם דרוש שיקול דעת רחב. הצדדים מושכים מכאן ומכאן (כשני ה-י המקבילים אך הפוכים).

חודש תשרי הוא החודש שבו חל יום הדין - ראש השנה. ביום זה נותן האדם דין וחשבון לפני בית דין של מעלה על החלטותיו המוסריות. הסמל (המזל) של חודש תשרי הוא מאזניים, המסמלים משפט: "מאזני צדק וכו' יהיו לכם" (ויקרא י"ט, ל"ו). המאזניים מייצגות את הנקודה המרכזית של אי הצדק, כי הבעיה היא האיזון הנכון!

הרי כולם רוצים להיות טובים, אלא שכדברי הפסוק אירעה תקלה בדרך אל הצדק... "אשר עשה האלוקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז', כ"ט). כל אחד מתחבט בשאלה מהו הדבר שנכון לעשותו. יש לנו אינטרסים לרוב, קשה לנו, אנו פוחדים, אנו מתביישים, יש לנו תאוות והרגלים. כתוצאה מכל אלו השכל אינו מורה כיוון ברור, והאדם אינו יודע מה לשים על כפות המאזניים, ובוודאי שאינו יודע מהו המשקל הנכון של כל דבר. כדי להחזיר את האיזון הנכון יש צורך בשימוש במאזני הצדק של האדם. התורה ממליצה על כיוון אחד בלבד, עליך לפנות לבורא העולם.

האדם נברא חסר. אמנם הוא נברא עם כוחות אדירים, אולם את האיזון הרוחני, את הכיוון לאן עליו לפנות, עליו לקבל מבורא העולם. האיבר הרוחני הנדרש למילוי משימה זו של איזון, היא האוזן, כי האלוקים מדבר (דבריו הם עשרת הדיברות), והאדם שומע ("שמע ישראל").

לפי לשון הקודש, המשמעות של 'לשמוע' היא 'לציית' ('והיה אם שמוע תשמעו' - אם תצייתו לדברי). לשמוע פירושו: אני מבין שאתה הוא הכתובת, ולכן, אני רוצה שתורה לי מה עלי לעשות. לשמוע כולל גם 'להטות את האוזן', במשמעות של איבר האיזון. לא במקרה נקראת האוזן בשם זה, כי תפקידה הוא להחזיר לאדם את איזונו הרוחני על ידי שידע למי לשמוע.

קיים הבדל גדול בין שמיעה לראיה. בראיה אדם רואה את התמונה כולה בבת אחת וקולט אותה כמות שהיא. לעומת זאת, בשמיעה, עד שהמדבר לא סיים את משפטו והאדם אינו יודע מה רצה לומר. שמיעה היא אוסף של פרטים שהאדם אוסף בהדרגה בהתאם לקצב שמיעתו, והאיסוף מתקדם לקראת תמונה אחת הנקראת 'אחדות בתוך ריבוי'. השמיעה כוללת קיבוץ פרטים לתמונה שלמה ובהירה.

זהו האופן היחיד שלפיו ניתן להבין את הפסוק בספר שמואל: "וישמע שאול את העם" (שמואל-א' ט"ו, ד'), כלומר, הוא השמיע להם את דבריו, והם האזינו, הבינו את התמונה וצייתו לו. מכאן אנו לומדים שהפועל לשמוע הוא משמעותי אפילו יותר מהפועל לציית.

ועתה, שימו לב ליופי - פעולת האיזון הרוחני נמצאת ודאי באוזן. וכאן מתגלה הפלא: באוזן נמצא גם מנגנון האיזון הגופני (איבר שיווי המשקל), כפי שכתוב בקהלת: 'זה לעומת זה עשה אלוקים', הכל מכוון!

אגב, את העובדה שאיבר שיווי המשקל מצוי באוזן, גילו רק לפני כ-200 שנה. לפיכך, מובן מאליו שמי שנתן לאוזן את שמה שנים רבות לפני כן‹ והכיר את תפקידה, עוד לפני שגילו זאת הרופאים, היה זה מי שתכנן וברא את האוזן!

רואים אנו, אם כן, בצורה מדוייקת כיצד התפקוד הרוחני של האיברים מקביל לתפקודם הגופני, ומקביל גם לשמם בלשון הקודש!

המלה 'אוזן' אינה מקרית. כתוב במשנה: "שלושה שישבו ואכלו ואין ביניהם דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים". מדוע? כי הם הזינו רק את הגוף שעתיד למות, היה עליהם להזין גם את הנפש. את הגוף מזינים דרך הפה, ואילו את הנפש מזינים דרך האוזן. דברי תורה נכנסים מהאוזן!

המילה הראשונה בתורה שמתחילה ב-נ היא 'נפש' - 'נפש כל חי' (בראשית א', כ"א). משמעות המלה אזן היא א.ז.נ. - א (אלוקים), ז (מזִין) את ה-נ (נפש). נוסף לכך, המזון של הנפש הוא בדיוק חומר האיזון שלה - הוא מחזיר את האדם לדרך ישרה, והוא גם איבר האיזון של גוף. הכל כלול במילה. תופעה זו אינה יכולה להיות מקרית!

בניית אתרים