כיצד מביטה היהדות על השארות הנשמה?

החיים לאחר המוות מוזכרים פעמים רבות בכתבי הקודש. נביא מספר דוגמאות.

נאמר על אברהם: "וימת אברהם... ויאסף אל עמיו. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" (בראשית כ"ה, ט') אברהם נאסף אל עמיו במותו. אין הכוונה במילים אלו שאברהם נקבר יחד עם אבותיו, שהרי אף אחד מאבותיו לא היה קבור במערת המכפלה. הכוונה היא לחיים שלאחר המוות, ומשמעותה שנשמתו הצטרפה לנשמת אבותיו כאשר היא הגיעה לעולם הנשמות.

על ישמעאל כתוב: "ויאסף אל עמיו". גם כאן הכוונה היא לחיים שלאחר המוות, כשנשמתו הצטרפה לעמו. אין הכוונה למקום קבורתו, שהרי ישמעאל לא נקבר במערת המכפלה, שם נטמן אביו.

יעקב מת במצרים, והתורה כותבת: "ויאסף אל עמיו" (שם), גם כאן אין הכוונה לקבורתו שנערכה כמה חדשים לאחר מכן: "וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה" (בראשית נ', י"ג). הכתוב 'ויאסף אל עמיו' מתאר מה שאירע מיד לאחר מותו.

על אהרון כתוב: "יאסף אהרון אל עמיו" (במדבר כ', כ"ד); הוא נקבר לבדו, ולא עם עמו, אולם נשמתו הצטרפה לנשמות אבותיו בחיים שלאחר המוות.

על משה כתוב: "ונאספת אל עמיך" (שם כ"ז, י"ג). משה נקבר לבדו. המשמעות היחידה של פסוק זה היא שנשמתו נאספה אל אבותיו בחיים שלאחר המוות.

בלעם אמר: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כ"ג, י'). ללא הבנה ואמונה בעובדה שעל חיי צדק מקבלים שכר רב בחיים שלאחר המוות, אין משמעות למלים אלו. בלעם קינא בגורל הצדיקים שקצם עלי אדמות הוא תחילתו של אושר רב בעבורם.

רוחו של שמואל הנביא הועלתה לאחר מותו ודיברה עם שאול המלך (שמואל-א', כ"ח), פסוק זה מוכיח ברורות את המשך קיום הנשמה לאחר המוות.

דוד אמר בנוגע לבנו המת: אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי (שמואל-ב', י"ב). דוד התנחם בידיעה כי יבוא זמן שבו הוא יצטרף אל בנו בחיים שלאחר המוות.

כתוב: "והרוח תשוב אל האלוקים" (קהלת י"ב, ז'). לנשמה יש קיום נאצל שבו היא קרובה לאלוקים. ליהושע הכהן הגדול הובטח בחזון כי אם יהיה צדיק: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג', ז'). כוונת הדברים למלאכים העומדים לנצח לפני ה'. לאחר המוות תמשיך של יהושע הכהן הגדול נשמתו להתקיים בדומה למלאכים.

ברור שהיה זה עיקרון מקובל כי הנשמה ממשיכה לחיות לאחר המוות. גם האיסור לדרוש במתים (דברים י"ח), והאיסורים השונים על אודות התחברות למתים, שהיתה ידועה כאוב (ויקרא י"ט, ל"א. פרק כ' ו', כ"ז. דברים י"ח, י') מורים זאת. העובדה כי הדורשים באוב היו כה רבים (שמואל א', כ"ח, מלכים ב', כ"ג ועוד), היא הוכחה ברורה כי האמונה בחיי נצח היתה נפוצה.

תחית המתים מוזכרת אף היא: "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא" (דברים ל"ב, ל"ט). כשם שהרפואה מוגשת לפצוע, כך מתן החיים מוגש להרוג. בנביאים אנו מוצאים את הפסוקים הבאים: "יחיו מתיך; נבלתי יקומון; הקיצו ורננו, שוכני עפר... וארץ רפאים תפיל" (ישעיה כ"ו, י"ט). וכן נאמר: "ואתה לך... ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (דניאל י"ב, י"ג). "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (דניאל י"ב, ב').

השקפת היהדות היא, כאמור,  שהנשמה שבאדם, היוצאת מן הגוף ברגע המוות, עוברת למקום אחר, לעולם הנשמות.

בבוא הנשמה לעולם הנשמות, דנים אותה על כל מעשיה. על עשיית הטוב היא מקבלת שכר בגן עדן. שכר זה הוא תענוג שאין דוגמתו בעולמנו. התענוג הוא רוחני כולו והנשמה שהיא רוחנית מתענגת ממנו.

מחקרים רבים אודות החיים שלאחר המוות, שראו אור בשנים האחרונות בספרים ובמאמרים, מאשרים את המובא בדברי חכמינו על הקורה לאדם בעת פטירתו ולאחר מכן. אנשים שנחשבו כמתים, לפי כל כללי הרפואה וחזרו לאחר מכן לגופם, סיפרו כיצד ראו במבט מלמעלה את אשר אירע להם בהיותם כבר "מתים" במכונית בה נהרגו כשנתרסקה, על שולחן הניתוחים שם נפטרו בעת ניתוח וכדומה. סיפוריהם מעידים - עפ"י המחקרים - על הנשמה שנפרדה מהגוף ועל קיומו של עולם שונה לאחר המוות. הם סיפרו גם על תענוג רוחני בלתי ניתן לתיאור לו זכו. הסיפורים גדושים בתיאורים כיצד הועברו לפניהם כל קורות חייהם וכיצד באו לקראתם קרוביהם וידידיהם שמתו לפניהם כדי לקבל את פניהם.

מחקרים אלו, הנושאים אופי מדעי מבחינת היקפם, מתרבים באחרונה. אט אט הם הצליחו לשנות את המבט הכללי אודות סוגיה זו. גם הציבור הרחב החל להסתגל למחשבה שהחיים אינם נפסקים במותו של הגוף, ושקיים גורם נוסף שבתוכו טמון הגרעין האמיתי של חיי האדם, גרעין הנותר לנצח.

בניית אתרים