האם קיימים חיים לאחר המוות?

פסוקים רבים מאד בתורה ובנביאים מתייחסים לנצחיותה של הנשמה ולתחיית המתים כאמיתות ברורות שכל באי עולם האמינו בהן וחיו לאורן.

נביא מספר דוגמאות.

נאמר על אברהם: "וימת אברהם... ויאסף אל עמיו. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" (בראשית כ"ה, ט') אברהם נאסף אל עמיו במותו. אין הכוונה במילים אלו שאברהם נקבר יחד עם אבותיו, שהרי אף אחד מאבותיו לא היה קבור במערת המכפלה. הכוונה היא לחיים שלאחר המוות, ומשמעותה שנשמתו הצטרפה לנשמת אבותיו כאשר היא הגיעה לעולם הנשמות.

גם על ישמעאל כתוב: "ויאסף אל עמיו". גם כאן הכוונה היא לחיים שלאחר המוות, כשנשמתו הצטרפה לעמו. אין הכוונה למקום קבורתו, שהרי ישמעאל לא נקבר במערת המכפלה, שם נטמן אביו.

יעקב מת במצרים, והתורה כותבת: "ויאסף אל עמיו" (שם); גם כאן אין הכוונה לקבורתו שנערכה כמה חדשים לאחר מכן וכפי שנאמר: "וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה" (בראשית נ', י"ג). הכתוב 'ויאסף אל עמיו' מתאר מה שאירע מיד לאחר מותו.

על אהרון כתוב: "יאסף אהרון אל עמיו" (במדבר כ', כ"ד); הוא נקבר לבדו, ולא עם עמו, אולם נשמתו הצטרפה לנשמות אבותיו בחיים שלאחר המוות.

על משה כתוב: "ונאספת אל עמיך" (שם כ"ז, י"ג). משה נקבר לבדו. המשמעות היחידה של פסוק זה היא שנשמתו נאספה אל אבותיו בחיים שלאחר המוות.

בלעם אמר: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כ"ג, י'). ללא אמונה בעובדה שעל חיי צדק מקבלים שכר רב בחיים שלאחר המוות, אין משמעות למלים אלו. בלעם קינא בגורל הצדיקים שקצם עלי אדמות הוא תחילתו של אושר רב.

רוחו של שמואל הנביא הועלתה לאחר מותו ודיברה עם שאול המלך (שמואל א' כ"ח), פסוק זה מוכיח ברורות את המשך קיום הנשמה לאחר המוות.

כמו כן כתוב: "והרוח תשוב אל האלוקים" (קהלת י"ב, ז'). נאמר כאן מפורשות כי לנשמה יש קיום נאצל שבו היא קרובה לאלוקים.

ליהושע הכהן הגדול הובטח בחזון כי אם יהיה צדיק "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג', ז'). כוונת הדברים למלאכים העומדים לנצח לפני ה'. לאחר המוות של יהושע הכהן הגדול תמשיך נשמתו להתקיים בדומה למלאכים.

גם האיסור לדרוש במתים (דברים י"ח), והאיסורים השונים על אודות התחברות למתים, שהיתה ידועה כאוב (ויקרא י"ט, ל"א; פרק כ', פסוקים ו' וכ"ז, דברים י"ח, י') מורים זאת. העובדה כי הדורשים באוב היו כה רבים (שמואל א' כ"ח, מלכים ב' כ"ג, שם. כ"ד), מהווה הוכחה ברורה כי האמונה בחיי נצח היתה נפוצה.

תחית המתים מוזכרת אף היא: "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא" (דברים ל"ב, ל"ט). כשם שהרפואה ניתנת לפצוע, כך מתן החיים ניתן להרוג. בנביאים אנו מוצאים את הפסוקים הבאים: "יחיו מתיך; נבלתי יקומון; הקיצו ורננו, שוכני עפר" (ישעיה כ"ו, י"ט). וכן נאמר: "ואתה לך... ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (דניאל י"ב, י"ג). "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (דניאל י"ב, ב'). מצפים אנו לתחיית המתים באחרית הימים שבה נחזה כאשר תתקיים נבואות: "ובא לציון גואל" (ישעיהו נ"ט, כ')

כוונתו של אברהם אבינו בקניית מערת המכפלה היתה להנחיל לעולם את האמונה בהשארת הנפש ואת האמונה ביום הדין הגדול שיתקיים לעתיד לבוא, ביום בו יקומו ישני עפר מקברם.

בני חת תושבי חברון היו סבורים, שקבורת המת הינה ענין של כיבוד זכרו האחרון של הנפטר בעיני החיים. לדעתם, למת עצמו אין כל תועלת או משמעות מהתייחסות זו אליו. העיקר הוא לקיים הלוויה מכובדת שתכבד את בני המשפחה. מנקודת ראות זו הם הסבירו לאברהם שאין צורך להשקיע ממון ברכישת קבר: "במבחר קברינו קבור את מתך". לדעתם, אין כל משמעות לעובדה שחלקת הקבר אינה שייכת לנפטר. למי מפריעה העובדה שהקבר הוא זמני ויחזור בבוא הזמן לרשותם של בני חת? הן עד אז לא יוותר מן המת כל זכר. באותה שעה גם ההלוויה המכובדת שנערכה בזמנו כבר תשכח כליל.

אברהם אבינו הפך את הקערה על פיה. הוא הסביר לבני חת, שאין הוא זקוק למקום שבו ניתן לקיים טקס קבורה. הוא גם אינו מעוניין להזדקק לחסדיהם של בני חת שיעניקו לו את מיטב קבריהם, הוא הדגיש בפניהם עובדה מדהימה: למרות שכל חייו הוא נודד ממקום למקום, ומעולם לא טרח לרכוש או לקבל נחלה בארץ שהובטחה לו, למרות שעד עתה הוא רק בבחינת: "גר ותושב אנכי עמכם", בכל זאת, הוא עומד על כך שתנתן לו אחוזת קבר תמורת מחיר מלא. מטרתו שהמקום יהיה שייך לו בקניין גמור ונצחי, ללא פשרות.

אברהם הפגין נחרצות, שלא היתה מביישת כל סוחר ותיק וממולח. הוא גייס את כל בני חת, כדי שישפיעו על עפרון, בעל המערה, למכור לו את המערה, הוא לא הסתפק בקיום המקח בארבע עיניים. לדעתו, המקח חייב לקבל את אישורם של כל בני חת: "לעיני בני חת בכל באי שער עירו". התמורה שולמה גם היא מיד לעיני כולם בכסף עובר לסוחר, כדי למנוע כל אפשרות של ערעור עתידי.

בני חת הבינו היטב מכל אשר ראו שמקח זה חשוב הוא מאד בעיני אברהם. הם גם הכירו את אברהם וידעו שהוא אינו מייחס חשיבות לענייני נחלה ואחוזה. התנהגותו בפרשה זו היתה תמוהה מאד בעיניהם. חידה סתומה קיימת כאן: מדוע המת זקוק לבית משלו, עוד יותר מהחי?

בניית אתרים