מדוע היהדות אוסרת לנתק חולה סופני ממכשירי ההחייאה?

נשמת האדם הינה חלק א-לוה ממעל. מסיבה זו לא ניתן להתייחס אליה על פי קנה מידה חומרי כלשהו. ריבוי שנות חיים או מיעוט ימים הינם מושגים כמותיים. לתחשיב זה אין, וגם לא יכולה להיות, גישה כלשהי לתחום הערכי ששמו "חיים". אין לנו מאזניים כלשהם שניתן למדוד באמצעותם את היישות הקדושה שנופחה בתוככי האדם מפי הבורא.

יתר על כן, גם חולה במחלה סופנית, שתוחלת חייו קצרה ביותר, דינו כחי לכל דבר. גם גוסס שאין לו כל סיכוי להחלים, והוא מוטל במיטה ללא תנועה, למרות זאת, כל עוד שהנשמה בקרבו, הריהו נחשב כחי לכל דבר, וההורגו חייב מיתה. כל עוד זיק של נשמת רוח חיים באפו, איש אינו רשאי להחיש את זמן יציאת נשמתו.

גישת היהדות היא שהחיים הינם ערך מוחלט, ואין מה שישווה להם בערכו. החיים במכונה תעשייתית, ניתן להתייחס אליה על פי חישובי רווח או הפסד שהיא מפיקה. אם יתברר שעלות התפעול של מכונה מסויימת היא יקרה מדי, וההוצאות עולות על התפוקה שהיא מניבה, רשאי בעליה להשביתה או לפרקה.

לא כך הם פני הדברים ביחס לחיי אדם. הם, כאמור, אינם נמדדים לפי "כושר הייצור" שלהם. זכורים לשמצה הנאצים שדגלו בשיטה שראתה באדם "מכונת ייצור", ותו לא. בשם שיטה זו שלחו אותן חיות אדם מיליוני בני אדם לתאי הגזים, באשר לדעתם, אנשים אלה לא היו תועלתיים במידה מספקת. פעולה זו היתה תוצאה ישירה של הכפירה בגורם האלוקי המצוי בנשמת האדם.

לעומת קו זה, האמונה בגורם האלוקי מוסיפה חיים, שהרי האדם מתקשר לה' שהוא מקור החיים, והוא מאציל חיים לכל חי. וכפי שנאמר: "ואתם דבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם..."

בניית אתרים