מה דעת היהדות על הסוציאליזם?

בתורה נחקקו חוקים מיוחדים להגנת העובד. ביניהם ניתן למנות את איסור הלנת שכר ואת האיסור להעביד פועל בעבודת פרך ובעבודות בזויות, אם הוא לא נשכר מראש, במיוחד למלאכות אלו. המושג "עבודת פרך" כולל סוגים שונים של עבודות, לרבות עבודות שאין בהן סיפוק מינימלי לעובד.

קיים סוג נוסף של עבודת פרך, במובן הרחב יותר של המושג: עבודה שעושים אותה ללא רצון, אלא רק מפני שלא נעים לסרב לבקשה. לדוגמה, כשהבוס מבקש ממנהל החשבונות שלו לבצע עבורו שליחויות, בודאי הוא מרגיש מבוזה, אולם אין לו ברירה; כמו כן, מזכירה שנאלצת לשטוף את רצפת המשרד, בגלל בקשתו של המעביד, גם אם היא אינה מתנגדת, ברור שזוהי הסכמה כפויה.

גם כאשר הדבר כרוך במאמץ סביר, מותר לבקש טובה כאשר ברור שהלה יעשה זאת ברצון. אולם יש לדעת שלעתים האדם מתפתה לבקש טובות מזולתו מעל לסביר, תוך כדי שהוא מנצל לרעה את העובדה שלשני לא נעים לסרב. בנקודה זו נכנס המבקש לתחום של "עבודת פרך", שעל פי דעת התורה יש להתרחק ממנה.

זאת ועוד, מאז ומעולם היו בעולם אנשים עניים ועשירים. מצוות התורה לא באו למחוק במחי יד את ההבדלים הקיימים בין עני לעשיר ובין החלש לחזק. התורה מכירה בעובדה ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו, י"א); אולם יחד עם זאת, באמצעות מערכת המצוות, הופך פער זה להיות נסבל. התורה שומרת על כך שהחזק לא יהפך לעריץ והעני לא יידרס מתחת למגפי העשירים.

הכסף, על כל צורותיו הוא תמצית כוחם של העשירים. אולם לאמיתו של דבר, הכסף הוא גוף מת, דבר שאינו עושה פירות. רק בשיתוף כח העבודה ניתן להפוך את הכסף לגורם יצרני. רק כאשר ייבנו מהכסף מפעלים שבהם עובדים, בונים ומייצרים, יוכל בעל הממון לממש את עושרו. זהו כוחו של העני, שהעשיר זקוק לעמל כפיו. ללא שיתוף פעולה מצד העני אין לעשיר כל תועלת מכספו הרב. בעל כרחם של כל המעורבים בדבר נוצר מצב של איזון חברתי מסויים. לכן, אם צד אחד ידכא את השני ויפר את האיזון, יוכל הצד שכנגדו לסרב לשתף עמו פעולה. באופן זה, יישמר האיזון ויהיה בכוחו להביא ברכה.

אולם למרות זאת, מצאו העשירים דרך, בה יוכלו להנות מכספם בלי להזדקק לעזרת העניים: הם מלוים בריבית. אמנם לעתים הרווח אינו גדול כמצופה, אך האדם מעדיף להיות בטוח בכספו ו"להסתפק במועט". הוא יכול לשבת בביתו במנוחת נפש ולגלגל את כל הסיכון ואת כל השקעת העמל על הצד שכנגדו. הלה נאלץ גם להסתכן בהשקעה הכספית וגם לתרום לבדו את כל העמל הנדרש, ואילו העשיר נהנה ללא כל סיכון; גם אם ייכשל העסק, הוא לא יפסיד מאומה.

מובן, איפוא, שהריבית מהווה סכנה עיקרית המאיימת על העניים. היא מגדילה את כוחם של העשירים ופוטרת אותם מן הצורך להתחשב בכח העבודה של אלו שלא הצליחו לצבור הון. השכבות החלשות עלולות להוותר בדרך זו ללא אמצעי מגן, והן תהיינה מופקרות לטוב לבם של העשירים.

איסור ריבית הכתוב בתורה מונע קיטוב חברתי, והוא הדבק המאחד את כל חלקיו של העם, הוא יוצר תלות וזיקה בין המעמדות השונים ומציל את העניים מניצול מחפיר.

בניית אתרים