חג המצות - זמן חירותנו

בקרב האומות מקובל כי חג אשר מטרתו לציין את עצמאותה של מדינה, הוא יום של הפגנת כח ומצעד הישגים. ביום זה נוהגים לפאר ולהלל את ההצלחות הצבאיות, המדיניות והתעשייתיות. למעשה זהו יום שכולו אומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

על רקע מציאות זו, יש לשאול מה נשתנה חג החירות שלנו? מדוע מרבים אנו להדגיש בו דווקא את: "הא לחמא עניא", שדווקא בו אנו פותחים בעריכת הסדר? מפני מה נקבע שם החג "חג המצות" על שם לחם העוני? כמו כן, מדוע נצטוינו לספר ביציאת מצרים, בעת שהמצה מונחת לנגד עינינו? האין בכל אלו סתירה לציון חירותנו?

רבי שמשון רפאל הירש כותב: אם נתבונן, נווכח שאף בזמן יציאת בני ישראל ממצרים, עדיין היו בני ישראל עבדים. שכן באותו שוט שהונף עליהם במשך כל שנות עבדותם, הונסו בני ישראל ממצרים, כפי שנאמר: "כי גורשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם" (שמות י"ב). נאמר כאן שבני ישראל גורשו אל החירות. לא היה שם אפילו רגע אחד של זקיפת קומה, כיאה לכאורה לעם המשתחרר מעול משעבדיו. אותם אדונים שנגשו בהם עד אותו זמן, האיצו בהם עתה לצאת.

יתכן שהסיבה לכך היתה כדי למנוע כל ספק ופקפוק בעובדה שה' הוא שגאלנו ממצרים, הוא ולא אחר. אלמלא הגירוש, עלולים היו לקום בני אדם בדורות הבאים, להכחיש את הניסים ולתלות את הגאולה בעם ישראל ובמשה מנהיגם. לפיכך סיבב הקב"ה שהם יגורשו לחירות.

עובדה זו, שבני ישראל גורשו בלחץ עד שלא היה ספק בידם להכין לחם כרצונם, וברגע השחרור היתה יציאתם כפויה, מטביעה חותם אלוקי על יציאתם.

התוצאה המתבקשת מהכרה נעלה זו היא שנהיה עבדים לה', שנעשה את רצונו ונתקרב אליו, כפי שראוי לנברא לחוש כלפי בוראו. על כן אומר לנו ה' לומר את ההגדה כאשר הלחם-עוני מונח לפנינו, כדי שנדע שכל יציאת מצרים מתנת אלוקים היא. לא בכוחנו שלנו יצאנו, אלא כל מה שאירע לנו היה מאת ה'.

בזה אכן שונה ציון יום חרותנו מאופי ציון החירות והעצמאות אצל שאר האומות. אצלם מהווה יום זה יום של התנשאות והדגשת יכולת העשייה שלהם, כי הם מייחסים את הצלחתם לכוחם. אולם אצל ישראל, קרוי יום זה "חג המצות" על שם לחם-העוני, בכך חפצים אנו להבהיר לעצמנו ולעולם כולו שמצד עצמנו אנו דלי מעש. וכל גאולתנו ופדות נפשנו הינם אך ורק מאת ה', כך היה בעת יציאת מצרים וכך היא מציאותנו התמידית. השרשת ידיעה זו בלבנו ובלב בנינו, תביא אותנו להכרת חסדי ה' ולאהבתו.

מעניין לציין שאותו רגע של "גורשו ממצרים", שאותו מסמלת המצה, הוא בעצם גם הרגע של המעבר מהיותנו עבדי פרעה להיותנו עבדי ה'. וכאמור באם הגירוש ממצרים מנציח ומדגיש את תלותנו בקב"ה, מה נפלא הדבר שצעדינו הראשונים כעבדי ה', נעשים תחת הרושם הברור של ישועתו. הכרתנו בחסדיו היא היסוד לחובת עבודת ה'. בכך הופך לחם העוני להיות הסמל של יסוד חיובנו בעבודת ה', אשר לשם כך הוציאנו ה' ממצרים.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים