מדוע ניתנו לנו המצוות?

המצוות הן התכלית לקיומה של ההוויה כולה. העולם נברא בצורתו הנוכחית, כדי שניתן יהיה לקיים בו את המצוות. אך לא זו בלבד שהעולם קיים בזכות קיום המצוות, אלא יותר מכך, הוא נברא כדי שהמצוות תקויימנה

כאשר רצה הבורא לברוא את העולם הוא הסתכל בתורה, בכל מילה ומילה, וברא כנגדה את פרטי הנבראים בעולם. כל הפרטים של כל העולמות רמוזים בתורה ונבראו לפיה. התורה היא התכנית המושלמת שעל פיה נברא העולם. התורה - בלימודה ובקיום מצוותיה - הינה התכלית של כל הבריאה.

נעמיק מעט בנקודה זו: לכאורה חיובנו לעבוד את ה' על ידי קיום התורה ומצוותיה נובע מכך שה' הוציא אותנו ממצרים, כמו שכתוב בתורה (שמות כ, ב): "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". מצוות רבות ניתנו בתורה כזכר ליציאת מצרים.

גלות וגאולת מצרים אינן הסיבה לחיובן של המצוות. להיפך, המצוות שהקב"ה חפץ לזכות אותנו בהן, הן היו הסיבה לגלות מצרים ולגאולתה. כלומר, גלות מצרים וקושי השיעבוד היו אמצעי כדי שבסופו של דבר תתרחש היציאה ממצרים, והיא תחייב אותנו לקבל עול מלכות שמים ועול מצוות באהבה ובשמחה, במקום עול העבדות לפרעה.

לאור זאת, ניתן לקבוע שגם המצוות שאנו יודעים את טעמן, כגון, מצה שאמרו בה את הטעם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם ה', וקרבן פסח שנצטווינו להקריבו מפאת העובדה שפסח ה' על בתי אבותינו בעת מכת בכורות. טעמים אלו אינם הסיבה היחידה של המצוה. הטעם מדגיש את החוב המוטל עלינו לקיים מצוה זו, כדי שלא נהיה כפויי טובה, אולם עיקר יסודה של המצוה אינו מפני מה שהיה במצרים, שהרי התורה קדמה לעולם. עוד לפני בריאת העולם היתה התורה קיימת והיתה כתובה בה מצות מצה. אברהם אבינו וכל האבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה. בליל ט"ו בניסן אכל אברהם מצה למרות שגלות מצרים טרם התרחשה. כאמור, מצוות אלו לא צמחו מגאולת מצרים, אלא להיפך, בזכות מצוות פסח ומצה שחיובן חל בלילה זה, צמחה גאולתם של ישראל ממצרים בלילה זה.

כל טעמי המצוות מובנים באופן דומה. לא מפאת הטעם נעשית המצוה, אלא להיפך, לצורך המצוה בא הטעם. את המצוה עצמה רצה ה' לתת לנו מחמת טעמים השמורים עמו, ויחד עם זאת, כדי שנקיימן בשמחה וברצון סיבב ה' שהמצוות תצאנה לפועל בצורה שיהיה להן טעם מובן בשכלנו. אולם, כאמור, הטעם אינו הסיבה היחידה לקיום המצוה.

גם המצוות השכליות, כגון: "לא תרצח" ו"לא תגנוב", סיבת איסורן אינה מפאת העובדה שכל אדם ישר מבין את הגנות הגדולה הטמונה ברציחה ובגניבה ומואס בהן מחמת הטבע האנושי. המצב הינו הפוך, ה' רצה לאסור את הרציחה והגניבה מטעם הכמוס עמו, ולכן הוא השריש וקבע בטבע האדם נטיה למאוס בהן ולהתרחק מהן.

זאת ועוד, מכיון שהקב"ה ברא את התורה ורצה שבני אדם יקיימוה ויזכו על ידה, לכן הוא ברא עולם שבאמצעותו תהיינה אפשרות ויכולת לקיים את מצוות התורה. נמצא שהתורה לא נבראה למען הבריאה, אלא, להיפך, הבריאה נבראה למען התורה! ממבט זה אנו נוכחים להכיר את חשיבות התורה, שהרי כל הבריאה נבראה כדי להיות אמצעי לקיום התורה. כל פרט בבריאה נברא לצורך קיום חלק כלשהו מהתורה.

יסוד זה שכל הבריאה נבראה למען התורה, מקנה לנו מבט חדש על קשיי החיים ונסיונות הבחירה של הציבור והיחיד. ההשקפה המקובלת היא שאמנם קיימים בחיים קשיים המפריעים לקיום התורה והמצוות, אולם אף על פי כן עלינו להתאמץ ולהתגבר עליהם כדי לעשות את רצון ה'.

למעשה, המבט הנכון הוא שהקב"ה יצר בבריאה בכוונה תחילה נסיבות ומצבים קשים, כדי שנמלא את התפקיד שלמענו נברא העולם כולו, והוא, לקיים את המצוות בכל הנסיבות! לדוגמה, יש הטוענים שקשה לנהל מדינה מודרנית תוך כדי השבתת המשק לצורך שמירת שבת ושמיטה, אך האמת שונה. אדרבה, ה' יצר קשיים אלו כדי שנשמור את מצוותיו בכל מצב.

כך הם פני הדברים גם בחיי כל יחיד ויחיד. הנסיונות והקשיים החורגים מרמת הקושי הרגילה, אינם מצב של 'בדיעבד' בעבודת ה', כלומר, שמחוסר ברירה עלינו לעמוד גם במצבים אלו ולעשות בהם את רצון ה', אלא להיפך, הקב"ה מביא עלינו את הקשיים הללו כדי לרומם אותנו בזכות העובדה שאנו עובדים אותו גם מתוך קשיים. עלינו לראות בקשיים אלו מתנה והטבה מה', היוצר תנאים שיגרמו לנו להתעלות עצמית גדולה ביותר.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים