מהו הטעם לציווי אי עשיית מלאכה בשבת?

השבת מופיעה לראשונה בסיפור בריאת העולם בפרשת בראשית. נאמר שם (בראשית ב', ג'): "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות". לאחר ששת ימי הבריאה שבת הקב"ה ביום השביעי ממלאכת יצירת העולם, ובאותה שעה הוא בירך וקידש את יום השבת לנצח. במקביל נצטווינו גם אנו לשבות באותו יום, וכפי שנאמר בעשרת הדברות (שמות כ', ה'-י"א): "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי...".

בפסוקים אלו עדיין לא נאמר לנו מאלו מלאכות עלינו לשבות ביום השביעי. לגבי ההגדרה ההלכתית למושג "מלאכה" שנאסר לעשותה בשבת, נזקקים אנו לדברי הסבר שנאמרו בתורה שבעל פה, אשר ניתנה במקביל לתורה שבכתב. מתוך הסמיכות שבאזכור מצוות השבת למצות הקמת המשכן (שמות ל"ה) למדו חז"ל, כי אותן מלאכות שנעשו בבניית המשכן הן הנחשבות למלאכות חשובות ועיקריות, ומהן יש להמנע מלעשותן בשבת.

מלאכת שבת אינה נמדדת בכמות האנרגיה המושקעת בה או בקושי שבעשייתה, אלא במידת היצירתיות שבה. בכך מובעת גם ההקבלה למעשי הקב"ה - הבורא נמנע בשבת ממלאכת יצירת העולם, וכמוהו גם אנו נדרשים לנוח ביום זה. בדרך זו של הימנעות מעשיית מלאכה בשבת יש הכרזה-רבתי כי מאמינים אנו שהעולם אינו קדמון, כלומר, שהוא לא נוצר מאליו, אלא הוא נברא יש מאין על ידי הבורא.

בהכרה באלוקים, כפי שהיא משתמעת מן השבת, טמון לקח חשוב. בכל יצירה של אדם יש משום הכרזה על בעלות מסויימת של האדם על העולם, על כוחניות ועל יכולת שליטה. השביתה מכל מלאכת יצירה בשבת מהווה תזכורת לאדם כי הוא אינו יוצר הבריאה, אלא הוא אחד הנבראים, ובהתאם לכך עליו לכלכל את צעדיו בעולמו של הבורא.

זאת ועוד, מהי מנוחה? אי עשייה ושלילת מלאכה אינן נחשבות בהכרח מנוחה. יתכן שאדם שובת מעבודה, ולמרות זאת, לבו מלא דאגה והוא אינו שרוי במנוחת הנפש. אדרבה, מצויים בני אדם שכל עוד הם טורחים בעמלם וחיים על פי סדר יום קבוע הם שלוים, ואילו כאשר הם מצויים בחופשה הם מאבדים את שלוותם, ואינם יודעים מה לעשות עם עצמם. אם כן, מן הראוי לברר: מנוחה שלמה מהי?

אצל אדם בעל תוכן רוחני, העיסוק בטורח המלאכה וטרדתה מגרשים ממנו את שלטון הנפש. הגוף נעשה עיקר והוא מפריע לנפש למלא את תפקידה כראוי. כל עוד הנפש אינה שולטת, האדם אינו מצוי במנוחה אלא בבלבול ובטרדה. רק כאשר הוא שובת ונח מטורח המלאכה - נעלמים כל המפריעים, ונוצרת האפשרות להשיב את הנפש לשלטונה. כך זוכה האדם במנוחה הנפש, שהיא המנוחה השלמה האמיתית. שורש המנוחה אינו מתבטא בסילוק טרדות הגוף בלבד, עיקרו תלוי בהשגת השלמות המקנה לאדם הרגשת סיפוק, ובאמצעותה מגיע האדם למצב של הרגשת מנוחה אמיתית.

"וביום השביעי שבת וינפש" - בכניסת השבת הושלמה מלאכת שמים וארץ, וכתוצאה מהשלמות באה המנוחה, מנוחה המלווה בהרגשת סיפוק, שהיא היא המנוחה השלמה.

כך מצווים גם אנו. לראות בשבת את מלאכתנו כאילו היא עשויה כבר. לא יטרידונו טרדות אלו ולא יתיקו אותנו מן השלוה. באופן זה פנוי האדם לעיסוק רוחני מלא. לבו פנוי לקלוט את קדושת השבת ואת קדושתו של הבורא שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים