מהו ההבדל בין תורת ישראל לחכמת האומות?

כדי להחשב לאחד מחכמי אומות העולם על האדם להיות ניחן במעלות רבות: בכשרונות מעולים, בכח התמדה, בזיכרון מעולה וביתר התנאים המקילים על האדם את הקליטה ואת כושר הלמידה. כל הדרישות הללו מובנות וקשורות בקשר ישיר לתחום הלמידה. לעומת זאת, כדי לזכות בכתרה של תורה נחוצות לאדם סגולות נוספות. לעתים, סגולות ותכונות אלו חורגות מהתחום הלימודי.

אחת מן הדרישות שנאמרו בהקשר לחכמת התורה היא, שעליה להיות צמודה אל המעשים של האדם נושא החכמה, וכן שהמעשים יהיו מרובים מן החכמה.

דרישה נוספת היא שיראת השמים של החכם תקדם לחכמתו. לא רק בהשכלה גבוהה מצטיינים חכמי ישראל, אלא גם ביראתם הקודמת לחכמתם. גם לשון הברכה שאנו מברכים על ראיית חכמי ישראל היא: "שחלק מחכמתו ליראיו". רק חכמה שיש עמה יראת שמים היא הראויה לברכה.

בחכמת יוון, שהיא הבסיס לחכמה המערבית, המעשים לא היו חייבים לעלות בקנה אחד עם התיאוריות היפות. ההשתלמות במדעים ובחכמה לא מנעה מחכמי יוון מעשים פסולים ומידות מגונות. כידוע, אליליהם של היוונים נתפסו בתודעתם, כמי שמסוגלים לעשות כל דבר מאוס. ואם כן, בני האדם, על אחת כמה וכמה! לפיכך, לא יפלא על גדולי הפילוסופים שהיו נגועים במידות רעות ובמעשים מאוסים.

במקביל, לא יתכן להעלות כזאת על הדעת אצל חכמי ישראל. אחת מדרכי הלימוד החשובות ביותר היא ההתבוננות במעשיהם של חכמי ישראל וההליכה לאורם. צורת לימוד זו מותנית בסדר חייהם המנוקה מכל פגם של חכמי ישראל. ואמנם, לאורך כל הדורות נמצאו תלמידים שדבקו ברבותיהם והלכו לאורם.

זאת ועוד, העובדה שניתנו לעם ישראל גם מצוות שהן חוקים, ללא טעם הידוע לנו, מלמדת כי למרות חשיבותו של שכל האדם, השכל וההיגיון מוגבלים. על האדם להכיר בעובדה שתבונת אנוש מוגבלת מעצם טבעה, וקיים מעליה גורם שהוא אינסופי - התורה ומצוותיה.

בפרט זה בא לידי ביטוי אחד ההבדלים שבין "חכמה" ל"תורה". החכמה היא אינסופית. חז"ל אמרו (איכה רבה ב, יז): "חכמה בגויים תאמין", אולם "תורה בגויים אל תאמין". קיימת חכמה באומות העולם, אולם היא מוגבלת ויש לה קצבה, ולעומתה, התורה עמוקה מני ים וארוכה מארץ מידה.

אומות העולם אינן מסוגלות להבין את המצוות שאין להן טעם. חכמתם והשגותיהם אינן מגיעות אלא עד סף ההיגיון. בנושא שהוא מעבר להיגיון ומעבר לשכל האנושי אין להם חלק ונחלה. במישור זה בולטים כוחו של עם ישראל וסגולתו.

מן הראוי להדגיש שגם גישתם של הגויים אל המשפטים שבין אדם לחברו, שונה מגישתם של ישראל. אומות העולם פועלות מתוך שיקולים שכליים ואנושיים בלבד, ואילו אצל עם ישראל גם הגישה למערכת המשפטים היא גישת קודש, על כל המשתמע מכך. לדוגמה, מצות כיבוד אב ואם, שגם בני האומות מחבבים, מוכרת להם כהנהגה בתחום היחסים הבין אישיים כתולדה של הכרת טובה וכדומה. לעומת זאת, בתורת ישראל מקבלת מצוה זו משמעות גבוהה מאד. האב והאם הם שותפיו של הקב"ה ביצירת האדם, והמצוה לכבדם קשורה בקשר בל יינתק לאמונה בה' ולכבוד שאנו רוחשים לו.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים