עניין של הגדרות

אינני מכיר חברה או פרט שאינם פועלים על פי דפוס ערכי – מוסרי. אם תבדקו תגלו כי לא קיימת חברה שבה הצו "לא תרצח" או "לא תגנוב" התיישן. מה שעושה את ההבדל בין חברה לחברה הוא הפרשנות שאותה היא מעניקה לרצח או לגניבה, וכן המיקום שבו בחרה להעמיד את הערך במעלה סולם הערכים המוסרי - חברתי. רוצים דוגמא?

במלחמת העולם השנייה קיפחו את חייהם למעלה מ-50 מיליון בני אדם. מנהיגי כל הצבאות שהשתתפו במלחמה, שלחו את חייליהם אל מותם בשם המוסר, וכדי להגן על הערכים העליונים של המין האנושי.

אלינור רוזוולט הכריזה כי: "זוהי מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון, שהוא קיומו של עולם, שבו תובטח כוס חלב כל יום לכל ילד, ללא הבדל של גזע, לאום, דת או מעמד".

אדולף היטלר ימח שמו קבע כי: "זו מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון, שהוא שלטון הגזע הארי בעולם".

הגנרל היפני טוג'ו טען בפני אזרחיו כי: "זו מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון, שבראשו ניצב המוות למען הקיסר וכבודו".

דת או מדינה

מאז הקמתה של מדינת ישראל, מתנהל בה מאבק תמידי על צביונה. מצד אחד ניצבים אלו המבקשים לחזק את אופייה הדמוקרטי ומן העבר השני ניצבים אלו המבקשים לחזק את אופייה היהודי. מאבק זה מתמיד הוא, אלא שלא תמיד מתפרץ הוא מעל לפני השטח.

מאבק זה אינו בעל אופי פוליטי, כפי שמנסים להגדירו. שורשו של המאבק נעוץ בהבדלים משמעותיים במבנה הסולם הערכי. ברור לחלוטין כי אלו וגם אלו אמונים על ערכי המוסר, ואפשר אף לומר כי בקוד המוסרי בשני הצדדים מופיעים ערכים זהים. ההבדל הוא במשקל הסגולי שמעניקה כל קבוצה לערך אחד על פני חברו. בעוד החברה החרדית רואה בשמירת שבת ערך עליון, תובעת החברה הדמוקרטית את עלבונו של "חופש הפרט". בעוד החברה החרדית רואה בהפלות – רצח, מעדיפה החברה דמוקרטית את "זכות האשה על גופה". בעוד החברה החרדית רואה בלימוד תורה ערך עליון, רואה בו החברה הישראלית "השתמטות".

ראוי להדגיש כי ערכים אלו, שבהם דוגלת החברה הדמוקרטית, אינם נחלתה הבלעדית. החברה החרדית רואה בהשתמטות מן הנשיאה בעול, רעה חולה לא פחות מאשר זו הדמוקרטית. חופש הפרט אינו פרי המצאתה של החברה המערבית, והוא מעוגן בתלמוד כבר מקדמא דנא. גם ערך השוויון מוכר ומעוגן ביהדות... כן, כן... ההבדל בין החברות הוא במשקל הערכי שניתן לערך אחד על פני חברו.

היש מר ממוות?

אם נשאל את עצמנו: האם יש חטא חמור יותר מנטילת חיים? האם קיים במאגר הערכים האנושיים ערך חשוב יותר מקדושת החיים? מן הסתם נגיב בשלילה. לעומת זאת, היהדות תגיב בחיוב.

במהלך נדודיהם במדבר עברו בני ישראל לצד מדינות שונות. כדי לקצר את דרכם אל הארץ המובטחת ביקש העם היהודי לעבור בארצם ונענה בשלילה. בעמון ובמואב לא התיר הבורא לעם היהודי להלחם, וזאת אף שבמקום לקדמם בלחם ובמים כראוי לשארי בשר, העדיפו המואבים לשכור את שירותיו של הקוסם בלעם כדי לקללם.

כשהגיעו בני ישראל אל קצה ארץ אדום, שלחו אל מלכם שליחים כדי שיתיר להם לעבור בארצו. כדי לרככך את ליבו הם מגוללים את אשר עבר עליהם מצאתם ממצרים (במדבר כ', י"ד-י"ז): "כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו. ונצעק אל ה' וישמע קולנו, וישלח מלאך ויוצאנו ממצרים, והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך, לא נעבור בשדה ובכרם, ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאול, עד אשר נעבור גבלך". תגובתו של בן דודנו היתה חד-משמעית (במדבר כ', י"ח-כ"א): "ויאמר אליו אדום, לא תעבר בי, פן בחרב אצא לקראתך. ויאמרו אליו בני ישראל, במסילה נעלה, ואם מימיך נשתה, אני ומקני, ונתתי מכרם, רק אין דבר ברגלי אעבורה. ויאמר, לא תעבור, ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו".

מפסוקים אלו עולה כי תגובתו של העם היהודי מול תופי המלחמה הרועמים, היתה: לא רוצים? לא צריך! לאור גישה פייסנית זו בולטת תגובתם של בני ישראל למדין. כאן נעלמה הפייסנות. הקב"ה מצווה את בני ישראל להלחם בהם ללא רחמים. מדוע? התשובה לכך מופיעה בפרשת פנחס (במדבר כ"ה, ט"ז-י"ח): "וידבר ה' אל משה לאמר. צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכליהם, אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגפה על דבר פעור".

חששם של עמון, מואב ומלכות אדום מן האימפריאליזם היהודי, הינו חשש הגיוני. לעומתם, המדיינים אינם מבקשים להלחם בבני ישראל. אין הם חוששים מעצמתו הצבאית, הם מבקשים להחטיאו. מכאן למדו חז"ל את העיקרון: "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". המבקש ליטול חיים מפר את האיזון האנושי שבין אדם לחברו, וגדול עונשו. המבקש להחטיא את חברו, פוגע בקשר שבין האדם לאלוקיו, וגדול עוונו מנשוא.

בעולם כולו אין ערך נעלה יותר מאשר "קדושת החיים". ערך זה נלקח מהמוסר היהודי, אך ביהדות יש ערך מעליו והוא: "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". כמעט לכל אדם יש תקנה - גם לרוצח, אולם "החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (סנהדרין ק"ז, ב').

מי שרואה בעולם הזה את חזות הכל, הוא יציב את ערך החיים בראש סולם ערכיו. לעומת זאת, מי שרואה בעולם הזה אמצעי להגיע לדבקות נצחית בבורא, ברור כי יציב את ה"מחטיאו" לפני ה"הורגו". מדוע? "שההורג - הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיא - הורגו בעולם הזה ובעולם הבא".

הסיבה שנטילת חיים היא מן העבירות החמורות, כי החיים מהווים את היכולת להגיע אל הדבקות בבורא. הווה אומר: בעוד החברה המערבית רואה בחיים ערך כשלעצמם, מודדת היהדות אותם חיים לפי הפוטנציאל הגלום בהם.