על חופש

לאחר שהילד מגיע הביתה מבית הספר עייף ועמוס בשיעורי בית, הוא יורד לשחק קצת עם חבריו, מבלה קצת בבית, ההורה מעביר איתו דקה פה ודקה שם, מילה קטנה נלחשת מחצי פה לחצי אוזן, אבל בסך הכל, כל עוד לא נתקבלו דרישות שלום חמורות מבית הספר, וכל עוד לא זומנו ההורים על ידי הנהלת בית הספר לשיחה בארבע עיניים, הכל זורם איכשהו והתחושה הכללית אומרת שהכל בסדר.

אך כשמגיע החופש והילד יושב בבית, הצדדים הלא כל כך יפים. אלו שכל השנה לא בלטו כל כך, עולים לפתע וצצים על פני השטח. החוצפה, חוסר המשמעת, הכעסנות וכל המידות הרעות, כל אלו מתגלים לפתע בשעות הארוכות והמשותפות.

ההורה מרגיש כאילו התעורר עכשיו מתרדמת חורף עמוקה. הוא לא מזהה את הצאצא אותו הכיר עד לסוף שנת הלימודים כילד טוב, די שקט, יחסית עדין, לא מפריע, לא מזיק.

בלחש בלחש, כשאף אחד אינו שומע, הוא אומר לעצמו: "אני לא מאמין שהילד המעצבן הזה, זה הבן שלי. כנראה שלא השקעתי בו מספיק".

רגע לאחר מכן הוא יוכיח את הבן יקיר שלו בקול רם: "איך אתה לא מתבייש לעשות לי ככה?! אתה יודע כמה השקעתי בך?! את הנשמה אני משקיע בך! אני ואמא שלך יוצאים כל בוקר לעבודה כדי שיהיה לך מה לאכול, מה ללבוש, כסף לטיולים, גם קצת לבזבוזים. חוזרים הביתה בסוף היום ממוטטים, רק בשבילך, ילד!".

והוא ממשיך בפאתוס: "מה לא קנינו בשבילך, ווקי-טוקי, רולר-בלידס, קורקינט, הארי-פוטר, אופניים חשמליות, מחשב נייד, מערכת סטריאו. את הירח הורדנו בשבילך. את כל הנשמה אנחנו משקיעים בך, וזה התודה רבה שלך?!?!?! זה הנחת שאתה מביא לנו?!?!?! זה הכבוד שאתה נותן למשפחה?!?!?!" סוף נאום.

כל הנאום הארוך הזה שנשמע לא פעם בוריאציות שונות (בלחש או בקול) מפיהם של הורים מאוכזבים ומתוסכלים, אינו סותר כלל וכלל את המחשבות הנוגות שעולות בדקות שלפני או אחרי, ברגעים של חשבון נפש נוקב על חוסר ההשקעה בילדים.

כסף, משחקים, בילויים וטיולים אינם הכל. אין די בכך. לא בהם מסתיימת ההשקעה בילדים, היא אפילו לא מתחילה בהם.

ההשקעה האמיתית היא הקשר שבין לב ללב, קשר שלא נקנה באופן אוטומטי, סתם כך בגלל שאתה הינך אביו הביולוגי, או בגלל שאת האם הרית וילדת אותו.

יתכן בהחלט מצב לא בריא שבו הילד מרגיש קשר חם למישהו מבחוץ, הרבה יותר מאשר להוריו מולידיו. כמובן שהדבר חריג, אך לא בלתי אפשרי. קשר הוא תוצאה ישירה של השקעה אמיתית פנימית, לא משהו חיצוני המסתכם ברכישת צעצועים וממתקים.

ילד המקבל הכל, אך לא זוכה לראות את אביו יותר מאשר דקה פה ודקותיים שם, הוא ילד פחות מאושר מילד אחר שאינו מקבל הרבה מבחינה כלכלית, אבל יש לו אבא שמשקיע בו את הנשמה מקרוב. אבא שמקשיב, אמא שצועדת איתו, הורים ששמחים איתו, כואבים איתו, חווים יחד את רגעיו המרגשים ומשוחחים בצוותא על התחושות והמחשבות. ילד שכזה הוא ילד שמחנכים אותו, ויש בהחלט סיכוי סביר לראות ממנו נחת.

הורים הנוהגים כך, לא יתעוררו לפתע מתרדמת חורף ויגידו איפה היינו. הם מכירים היטב את בנם על מעלותיו ומגרעותיו, על חולשותיו ועל יכולתיו, הם יודעים מה טוב לו ומה לא, מה מציק לו ומה חביב עליו, הם ישמחו עם החופש שלו כהזדמנות להעמיק את הקשר, לחזק את הקיים, ולהגביר את ההשקעה.

הורים שעדיין לא עשו זאת, יכולים לנצל את החופשה כהזדמנות לקידום, כמקום מצויין להשקעה הכדאית ביותר.

הפירות שבסוף יוכיחו.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים