נעים להכיר

בוקר אחד אמא הביטה בשעון: אוי ואבוי שבע וחצי!

היא ניגשת לדני הישן, מכורבל מתחת לשמיכה, ומנסה להעירו:

- דני, שבע וחצי, קום!

- אמא, אני לא רוצה לקום!

- דני, כל יום אותו סיפור! מה יהיה הסוף?

- אמא, אני לא רוצה ללכת לבית הספר!

- דני, עוד חמש דקות ודי.

- (לאחר חמש דקות) דני, מאוחר, אתה חייב לקום!

- אמא, אני לא רוצה ללכת. אני לא הולך!

- דני, זה לא יתכן! כל יום אותו סיפור. אתה חייב ללכת!

- אמא, אני לא מוכן, הם צועקים עלי, הם מרביצים לי - - -

- דני, יהיה בסדר. אני אומרת לך! דני, כבר עשרה לשמונה!

- אבל אמא, הם מבזים ומשפילים אותי! אני לא הולך יותר לבית הספר הזה!

- דני, חמישה לשמונה! אתה לא מבין?

- אמא, למה את לא מבינה? אני לא יכול להיות במקום הזה יותר! זורקים עלי קליפות של בננות! יורקים עלי!

- אבל דני, אתה המנהל!!!

אין בכוונת שורות אלו להפוך את ילדינו למנהלים, הקטע המופיע בספר "אז נדברו - אנשי חינוך". מטרתו להפנות את האצבע אלינו ההורים והמחנכים, ולהחזיר לעצמנו את הדימוי הנכון ואת מקומנו הראוי.

הורים רבים מתלוננים על שחיקת הסמכות, מילה של הורה, שבעבר היתה קודש, איבדה זה מכבר את משמעותה ואת המחויבות כלפיה. הורה יכול לדבר ולדבר ועוד פעם לדבר, והדברים נופלים על אוזניים ערלות. הסמכות אינה.

מה קרה?

אפשר לשמוע הרבה דעות בנוסח: "ירידת הדורות", "הילדים של היום זה לא הילדים של פעם", "הטכנולוגיה", ה"היי-טק", ה"מחשבים".

הכל נכון, ללא ספק. לכל דבר יש השלכות, כל דבר מצריך בדיקה מחודשת, יש להתאים את הדרך החינוכית למצבו של הדור. אבל במקום להסתכל ללא הרף על מה שמסביב, אפשר מדי פעם להוריד את המשקפיים ולהתבונן אל תוך עצמנו. אל השחיקה שנוצרה אצלנו המחנכים, אל מה שהושפענו אנחנו מ"ירידת הדורות". אנחנו עלולים לגלות שאי שם שכחנו שיש לנו סמכות, שאנחנו ההורים והם הילדים, שתפקידנו לחנך.

אי ההכרה בסמכות שלנו, לה אנו ראויים במלוא הזכות, מונעת מאתנו מלדרוש זאת מילדינו.

הכרה נכונה במעמדנו כמחנכים, כאחראים על הנשמות הטהורות שהופקדו בידינו לחנכם, להנחותם, ולגדלם בדרך טובה וישרה, תתן לנו את הכח והסמכות, לדרוש את טובתם, וגם לקבל זאת.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים