האם אין בכך נאיביות מכוונת כאשר דנים לכף זכות?

הדן לכף חובה משול הוא לעיוור צבעים רוחני שאין ביכולתו להבחין בצדדים החיוביים של זולתו. המצוה "לדון לכף זכות" חשובה במיוחד אצל דיינים היושבים על כס המשפט.

הנטיה לדון כל אדם לכף זכות יסודה בצורת ההסתכלות על אנשים ועל מאורעות. מוכרת לנו התופעה של עיוורון צבעים - אנשים רואים היטב, אולם צבעים מסויימים אינם נקלטים בעדשות עיניהם.

תופעה דומה עלולה להמצא גם בהתבוננות ובניתוח של מקרים ותופעות. מצויים אנשים שבכל תמונה בה הם מתבוננים, הם רואים רק את השחור ואת המכוער. בעיני שכלם מצוי כעין עיוורון שאינו מאפשר להם לראות את הטוב. לדוגמה, גם כאשר הם רואים אדם פלוני מחלק צדקה, הם מניחים מיד שמגמת פניו היא הכבוד והתהילה שניתן להפיק ממעשה זה, ואין טובת העניים לנגד עיניו. לדעתם, גם אלמוני המאיר פנים לזולת, אינו אלא צבוע הרוצה להיראות סימפטי.

לעומתם, מצויים בני אדם הדנים לכף זכות. עינם של אותם בני אדם מסננות את נקודות הגנאי והכיעור, והם רואים רק טוב. כאשר פלוני עשה מעשה שלילי, הוא מניח שלחץ הנסיבות הוא שהביאו לכך, ואילו מטבעו אין לו כלל נטיה למעשים אלו. על אחת כמה וכמה כאשר אותו אדם רואה תופעות חיוביות, הוא מתמלא הערכה למעשים ולעושיהם.

צורת הסתכלות חיובית זו על אנשים ועל מאורעות, מקורה ברובד הטוב שבנפש. מי שהוא טוב בפנימיותו, ראייתו נצמדת אל נקודות הטוב וחושפת רק אותם. לעומתו, מי שנפשו מכילה משקעים שליליים, הם מתבטאים בחיפוש של ראיית הרע בזולת.

התורה מעוניינת שהדיינים יהיו מושלמים במידותיהם, ומסיבה זו היא מצווה לבחון עד כמה הם דנים את הכלל ואת הפרט לכף זכות.

היכולת לראות את המתרחש בעין טובה מעידה על אישיותו של הדיין. אמנם "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", אולם דווקא משום כך חשוב שעינו תהיה עין הרגילה לראות רק את הטוב.

קנה המידה היחיד שלפיו על הדיין לשפוט הוא דין תורה. אין מקום למשוא פנים כלשהו בדין על ידי הדיין. יחד עם זאת, שיקול דעתו צריך להיות מודרך ממידותיו התרומיות, מידות שבאמצעותן ניתן יהיה להבחין בכל מעשה את נקודות הטובה והזכות הגנוזות בו.

אמנם לפני כס המשפט לא מביאים לדון אנשים בשל מעשים טובים שעשו, אולם דוקא משום כך, חשוב שהדיין יראה את המעשים ואת העושים באור נכון, והדבר יסייע לו להוציא את דינם לצדק.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים