האם האנוכיות היא תכונה מזיקה לכל דרך חיי האדם?

האנוכיות מחד גיסא, והרצון להעניק לזולת מאידך גיסא, הינם שני קטבים שעליהם סובבים חיי האדם באופן תמידי.

לכל אדם ישנן שתי נטיות מנוגדות ביחסו אל הסביבה. האחת היא האנוכיות או כפי שהיא מכונה בספרות היהודית בשם "כח הנטילה". בהשפעתה, האדם שואף למשוך אל תחומו פנימה את כל מה שמצוי סביבו ולהשתלט עליו. לעתים הדברים נעשים ללא חשבון ריאלי המוכיח שאכן האדם זקוק לכל אותם דברים. בנוסף לכך, בכל ענין שעל האדם ה"נוטל" להחליט. הוא שואל את עצמו: מה ארוויח אם אעשה כך וכך? הוא אינו שואל כלל: מה תהיינה התוצאות שתנבענה ממעשי מבחינה אובייקטיבית? האם הן תבאנה תועלת או נזק לסביבה? הוא מתמקד  בתועלתו האישית ומתעלם מתועלת זולתו.

הנטיה השניה היא מידת החסד או כפי שהיא נקראת "כח הנתינה". מידה זו כוללת את השאיפה להביא תועלת לסביבה ולתרום לקידומה ולמילוי חסרונותיה. היא מכתיבה לאדם מהלך בו עליו  לשקול כל נושא לגופו, ולא לפי האינטרסים האישיים והאנוכיים שלו.

קל לטעות בהבחנה בין שתי הנטיות. הבה ננקוט דוגמה: האדם מסוגל לדאוג לסביבתו מתוך אנוכיות טהורה, אך יחד עם זאת הוא די אינטליגנטי כדי להבין שדאגה כזו משתלמת עבורו. במקרה זה, פעולותיו הן אמנם פעולות חסד, אך המניע הוא כח הנטילה. מאידך גם ה"נותן" חייב לעסוק בין השאר בפעולות "אנוכיות", שכן עליו לדאוג לקיומו האישי ולמעמדו, גורמים שיאפשרו לו להמשיך לתרום את תרומתו לחברה ולסביבה כולה.

תכונות הנתינה והנטילה הן תכונות יסוד של הנפש. הן אינן מצטמצמות רק במערכת היחסים שבין אדם לאדם. למעשה, כל שטחי ההתעניינות והפעילות של האדם נתונים לשליטתן של תכונות אלו. ה"נוטל" יתעניין רק בדברים שהוא מצפה להפיק מהם תועלת אישית, ואין הוא מתעניין בדברים המצויים מחוץ למסגרת זו. בנוסף לכך, האמת הצרופה אינה מעניינת אותו, כל עוד אין הוא רואה סבירות גבוהה לאפשרות שתהיה לאמת זו השפעה על האינטרסים האישיים שלו. האנוכי ישתדל לא להתעניין בנושאים העלולים לגלות לו את חובותיו, וישמח להתלות בכל "תירוץ" כדי להפטר מחובה. לעומתו, ה"נותן" יתעניין תחילה בנושאים העשויים לחייב אותו או לפתוח בפניו אפשרויות לתרום. הוא אינו מעוניין שיהיה חיסרון בעולם הסובב אותו, ובודאי לא חיסרון שהוא עצמו יכול למלאו, וכל שכן אם הוא אחראי לו.

מן הראוי להדגיש: עד כה תארנו כוחות אלו באופן מופשט, כאילו כל אחד מהם קיים לבדו. למעשה, שני כוחות אלו קיימים בכל אדם בעוצמות שונות. מעבר לכך, אף אצל אותו אדם יחס זה נתון לשינויים. אצל רוב באי העולם האיזון מתבטא בכך שהנטילה היא השולטת, ואילו לנתינה מוקצה "תחום מושב" המוגבל לבני המשפחה ולחוג צר למדי של ידידים. לעתים קיימת הרחבה לחוג רחב יותר, תוך סלקציה של סוגי ההטבה והזכאים לה לפי שיקולים אנוכיים. על 'איזון' מסוג זה ניתן לומר שהנתינה משועבדת לנטילה, שהרי האחרונה היא הקובעת את גבולותיה של הראשונה. זהו מצב שאינו רצוי על פי התורה. התורה מצווה עלינו ללכת בדרכיו של הקב"ה, כלומר, להשתדל לקנות את מידותיו של ה': מה הוא רחום - אף אתה רחום, מה הוא חנון - אף אתה חנון וכיוצא באלה. במערכת מידות זו כלולה גם מידת החסד, שהרי הבריאה כולה היא מעשה חסד של הקב"ה כלפינו. הוא עצמו אינו זקוק לעולם שברא!

מאליו מובן, שהאיזון הרצוי על פי התורה הוא שמידת הנתינה תהיה שולטת, ואילו מידת הנטילה תהיה משועבדת לה. כלומר, שמגמתו של האדם תהיה להיטיב, ובכח הנטילה הוא ישתמש לתועלת: כדי לדאוג לקיומו, קיום שיאפשר לו למלא את ייעודו, וכדי להכיר באמצעותו את שאיפותיו ואת בעיותיו של הזולת.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים