מדוע אנשים שומרי תורה ומצוות מזדהים עם ארץ ישראל יותר מאשר שאר חלקי העם?

עבותות הקשר שבין ארץ ישראל ועם ישראל שזורים מאלפי נימים, ימיהם כימות עולם ותוכם רצוף אהבה.

שבועת הגולים על נהרות בבל (תהלים קל"ז, ה'-ו'): "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", הפכה לצו מקודש, שרבבות אלפי ישראל שמרו לו אמונים.

ביטוי נשגב לכיסופי ישראל לארץ חמדתם מצוי בשירתו-קינתו של ר' יהודה הלוי:

"אבחר לנפשי להשתפך במקום אשר רוח אלקים שפוכה על בחיריך...

ינעם לנפשי הלוך ערום ויחף עלי חרבות שממה, אשר היה דביריך".

(מתוך הקינה "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך")

בלהטי הגיגיו אלו, הוא הפך לפה לשלומי אמוני ישראל, שארץ ישראל היתה מרכז לכיסופיהם וגעגועיהם.

בכל העתים קיננה בלב יהודים השאיפה לעלות לציון ולחונן את עפרה. אלו שזכו להגשים משאלה זו, לא בקלות בא להם הדבר. הרבה עמל ודמים, הושקעו כדי להוציא לפועל משימה זו. אולם משהוגשמה משאת נפשם לא היה קץ לשמחתם ולאושרם. גדולי האמוראים אשר זכו להגיע לארץ ישראל נשקו את עפרה והתרפקו על אבני חוצותיה, כהתרפק בן על ברכי אמו הורתו.

יהודים בכל קצווי תבל, בבבל כבספרד, בתימן שבדרום וברוסיה שבקצה הצפון, ראו בארץ את בית חייהם, וגלי המאורעות השונים ששטפו אותם לא יכלו לכבות את אש האהבה אליה. מין שלא עלה בידו לעלות לגור בה, לפחות חפץ לבקר בה. מי שלא זכה לבקר בה, ביקש לפחות להיקבר באדמתה, ומי שלא זכה גם זאת, השתדל שמעט מעפר הארץ ייטמן עימו בקברו.

תהיה זו גישה שטחית למדי להניח שקשרים הדוקים אלו, הבולטים היטב בתודעת העם, הינם ענין רגשי גרידא. טעות חמורה תהיה להגדירם כמסורת עממית בלבד. שורשים עמוקים אלו שזורים בעצם ההוויה של העם והארץ, מכאן עוצמתם וזהו סוד נצחיותם.

יסודות העם ניצוקו עוד לפני מתן תורה, כאשר העם חנה נגד הר האלוקים, ונאמר לו (שמות י"ט, ה'): "והייתם לי סגולה מכל העמים". לאחר שהיו ישראל לעם סגולה וגוי קדוש זכו לנחול את הארץ, ונתקיים בהם הכתוב: "והבאתי אתכם אל הארץ".



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים