מנין נובעת הזיקה לארץ ישראל הקיימת אצל אנשים שומרי תורה ומצוות?

חלק עיקרי בתפילת שמונה עשרה הינו תפילות על בנין ירושלים, בחזרת השכינה לציון, החזרת מלכות בית דוד, גאולת ישראל וקיבוץ גלויות. התפילות המיוחדות לחג ומועד הן כולן בקשה, געגועים וצפייה להחזרת סדר עבודת הקרבנות לבית המקדש. בכל מאורע של שמחה מודגש שלא תיתכן שמחה שלמה על אדמת נכר. במרכזה של כל שמחה יוחדו רגעי אבל על חורבן בית המקדש, ציון וירושלים. בעת צרה נתן היהודי צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס, שהיתה קודש להחזקת הישוב היהודי בארץ. שליח שהגיע מארץ ישראל, התקבל בכבוד מלכים בכל עיר ועיירה, וקהל רב שתה בצמא את דבריו ותיאוריו על מקומות הקודש. בעת פטירתו של יהודי הוכנס רגב אדמה מאדמת ארץ ישראל לקברו.

עם ישראל, בכל תפוצותיו, אחרי דורות רבים של גלות רחוקה ממכורתו, הרגיש את עצמו קשור באלפי נימים למולדתו. יהודים בבבל ובספרד, בצרפת ובאשכנז, בפולין ובתימן הרגישו שביתם הוא ארץ ישראל, ושישיבתם בחו"ל היא ארעית בלבד. מאות רבות של שנים לא היה ביכולתן לכבות את האהבה שרחש עם ישראל לארצו. תופעה זו היא אחד מפלאי הקיום היהודי.

קשר עמוק ורב שרשים קשר את העם לארץ, קשר אשר אין לו אח ורע בתולדות האומות. שורשו נעוץ במקומה של הארץ בתודעת האומה.

במאה האחרונה הקימו לעצמם מיעוטים לאומיים רבים ברחבי תבל תנועות לאומיות, אשר לחמו באמצעים מדיניים וצבאיים להשגת עצמאות לאומית. ואמנם היו לאומים שהצליחו והשיגו את עצמאותם, ויש שעדיין שנלחמים במשעבדיהם.

אך כל אלו אין להם ולא כלום עם תחושת שיבת ציון של עם ישראל. כל הרואה בה תנועה לאומית, אחת מני רבות, חסר הוא ידע בסיסי במהלכי ההיסטוריה היהודית.

מצוות העליה לארץ, ואפילו התשוקה אליה, היו קיימות שנים רבות עוד בטרם היה עם ישראל לעם, ואפילו קודם שהתגוררו בה. אברהם העברי נצטווה על ידי ה' לעלות לארץ ישראל, מעיר מולדתו אור כשדים. יצחק אבינו נצטווה "גור בארץ הזאת... אל תרד מצרימה" (בראשית כ"ו, ג'). כל זה היה, בטרם שהאומה הישראלית היתה לאומה, היתה רק משפחה, שבניה היו היחידים שהכירו את בוראם, נשאו את אמונת היחוד והכריזו עליה קבל תבל ומלואה.

רבי יהודה הלוי, חובב ציון הגדול כותב שאין ארץ ישראל מטרה לעצמה. ארץ ישראל היא אמצעי למטרה ולתכלית הכללית של עם ישראל בבריאה כולה. "לא יתכן להגיע אל הענין האלוקי מבלעדי המקום הזה". השלמות הרוחנית של עם ישראל לא תיתכן רק בארץ הקודש. עם ישראל, המצפה לעתיד המיועד לו, שואף לשיבה לארצו, כי רק בה יוכל למלא את יעודו האלוקי. בשמירת תורה והמצוות על אדמת הקודש - תגיע האומה ליעודה. השאיפה לארץ היא חלק משאיפה כללית לחזרת האומה לאלוקיה, ולתיקון העולם כולו במלכות ש-ד-י.

זאת ועוד, שאיפות האומה במשך שנות אלפיים, לא התבטאו בתקוות מדיניות. עם ישראל לא התייחס אף פעם לארצו כ"פיסת קרקע ליהודי הנודד". הרגשות והתקוות של האומה כולה היו רגשות על טהרת הקודש. היחס לארץ היה כאל מקום ה', מקום השראת השכינה, שהגשמתה המלאה תהיה עם ביאת המשיח והקמת בית המקדש השלישי כמקום מרכזי לעבודת ה'.

ישיבתנו בארץ אינה באה מכוח זכות ראשונים, קדמונו אחרים. שבעה גויים ישבו בארץ לפנינו. ישיבתנו היא מכח צו אלוקי קדמון, שבורא העולם ומנהיגו, קבע לכל העם, לפי תפקידו במערכת הכללית של הבריאה, את מקומו המתאים לה. מיד עם בריאת העולם, קבע הקב"ה שארץ הקודש תינתן לאשר ישר בעיניו. זכותנו היא בקיום הצו האלוקי ובתפישתנו הנכונה את מהותה ומקומה הרוחני של ארץ ישראל.

כך היא תפיסת עולמם של היהודים במשך אלפיים שנה כלפי ארץ ישראל. משורש קדושה זו נבעה חיבתם ותשוקתם אליה ובטחונם המלא בזכותם עליה.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים