השבת וברכותיה

יותר מאלפיים שנה היתה השבת - אשר נתברכה ונתקדשה בסוף בריאת העולם - עזובה ושכוחה מכל אדם. איתה נשתכחה גם ידיעת הבורא, אשר מחשבתו ורצונו ניכרים מתוך הבריאה. עמה נשכחה גם מעלת האדם, אשר בו נפח ה' ניצוץ מעצמותו. נשכח חין-ערכו של בחיר יצורים זה, אשר ה' עומד עמו בברית, ובו בחר להיות הראשון במשרתי ה', עושה רצון קונו בדעת ובבחירה חופשית.

למעלה מאלפיים שנה עמדה השבת לפני כס י-ה והתחננה: "לכולם נתת בן זוג, ורק אני בודדת עזובה ושכוחה". עד אשר בחר ה' בעמו ישראל ויוציאו מכור הברזל ממצרים ונתן לו את השבת.

גם מברכותיה ומקדושתה היא עדיין לא העניקה לבני האדם, מכיון שעוד לא טעמו את צוף טעמה ולא נהנו ממנוחתה, כי עדיין לא נצטוו בני האדם על השביתה ממלאכה בשבת. רק עתה, באו ישראל על פי ציווי ה' במסורת הברית עם השבת.

באותו זמן, היה כל אחד מישראל מצווה לשבות ביום השבת ולא לצאת החוצה לבקש את טרפו, ואף על פי כן לא חסר לו דבר, כי השגחת ה' הכינה לו די מחסורו ליום השבת כבר מאתמול. אותו פה שציוה: "לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגולגולת מספר נפשותיכם" (שמות ט"ז, ט"ז). הוא זה שגזר: "שבת היום לה', היום לא תמצאוהו" (שם כ"ה).

אבותינו במדבר - מגדול ועד קטן, ראו עין בעין, במשך ארבעים שנים רצופות - את קדושת השבת היא הכריזה על עצמה ביום שלפניה ובו ביום. ה' ברכו "במן" - בתתו לחם משנה ביום הששי, וקדשו "במן" - בשלילת המן בו ביום.

אחרי שנתן ה' לעמו את המן ואת השבת, ציוה על ידי משה עבדו: "מלוא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם" (שמות ט"ז, ל"ב). המצוה הזו בישרה לאבותינו במדבר, כי הליכתם במדבר לא תימשך לעולם, ואינה כי אם לצורך חינוך והכנה אל ביאת הארץ. למען אשר ידעו הם והדורות הבאים אחריהם, בבואם אל ארץ נושבת, כאשר יחיו בתנאים טבעיים, כי עומדים הם ממעל לארץ ועבודתה, וישמרו בלבם את הידיעות אשר קנו בעת חינוכם במדבר לעולם. גם אז, בשבתם על אדמתם, יביטו על כלכלת האדם ולבושו החומרי, לא כעל לחם הבא לאדם באמצעות מלחמת החיים מול הטבע והחברה, אלא כעל "מן" הניתן במידה מאת מלכו של עולם החותך חיים לכל חי.

צנצנת המן נשמרה יחד עם לוחות הברית למען דעת, כי ה' נותן התורה, נותן גם את אמצעי החיים. ה' הנותן את אמצעי החיים, נתן בידינו גם חוק ומשפט, שלפיו נדע כיצד לכלכל את החיים. הככר והספר - שניהם מרועה אחד ניתנו.

העולם הזה שאנו שוכנים בו, עולם חומרי הוא. החומריות פרשה את כנפיה עליו וכבשה אותו. אבל לא כן הוא חפץ ורצון הבורא. אין חפץ לה' בעולם הפנוי מן הקדושה. מבלי קדושה תאבל ארץ ויהיו אומללים כל יושבי בה. חפץ ה' הוא לקיים קשר תמידי עם העולם, שתהיה קדושתו מתפשטת על כל העולם עד אפס מקום פנוי ממנה.

אם הקב"ה נתן את הארץ לבני אדם, לא נתן אותה להם לחיות בה כרצונם ובשרירות לבם, כי אם לעשות את רצונם כרצונו ולהתקדש בקדושתו. לכן, צירף ה' אל ששת ימי בראשית, אשר בהם הושלמה הבריאה החומרית, את יום השביעי. מכח קדושת השבת שנתעטרה בה הבריאה, יכול האדם להתקדש ולקדש את כל אשר לו ולהעלות הכל ממחשכי החומריות אל הקדושה העליונה.

אבל האדם לא זכר את השבת ולא שם לב אליה, האדם שקע במחשכי החומריות וירד פלאים, ועמו שקעה כל הבריאה כולה.

כיון שראה הקב"ה כך, ברא בריאה חדשה - את עם ישראל כבן זוג לשבת והכניסם בברית עולם. מני אז נעשו שניהם לחטיבה אחת עם הקב"ה, ועל ידי כך נתן לישראל את הכח להרבות קדושה בעולם, עד שירד ה' מגבהי מרומיו ובחר לשכון כבוד בתוך בני ישראל. זוהי בריאה של קדושה - המקדש.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים