הילדים – מדד להצלחת ההורים?

התינוק הרך והענוג, שכה היה תלוי בנו, מתחיל לגדול. הוא מכניס למעגל הקשרים שלו עוד אנשים, מביע רצונות עצמאיים ומתפתח לאישיות בוגרת בעלת אופי משלו ובעלת תכונות עצמאיות. הבלעדיות מסתיימת, ואיתה גם השליטה על הילד. קשה להורים להשלים עם כך. לא תמיד יש להם אומץ לקבל את השינוי ברוח טובה. עמוק בתוך ליבנו, אנו מעונינים שהילד ימשיך להיות רק שלנו: שיהיה בדיוק כפי שאנו מבינים, שיגשים את ציפיותינו שלנו. ויש לנו ציפיות רבות.

החברה מציבה סולם הצלחה, ובני האדם מדורגים לפי קרבתם לשלב העליון. אין מדד קבוע להצלחה. כל חברה שופטת את חבריה לפי קנה המידה שהיא הציבה. יש המתייחסים להישגים כלכליים כאל הצלחה, ויש שאצלם ההשכלה היא ההצלחה. המשותף לכולם הוא סיווג בני האדם לפי קריטריונים של הצלחה.

כמו בחברה כן במשפחה. אפילו המשפחה הפרטית הפכה למקום תחרותי ותובעני. הורים רבים מאמינים שערכם כהורים נקבע גם הוא על ציר הצלחה–כישלון. הם רואים בילדיהם שלוחה שלהם עצמם, ולכן כל עשייה של ילדיהם משפיעה, לדעתם, על מיקומם בציר ההצלחה. הם משתמשים בילדיהם כמקדם של מעמדם-הם ברצף ההצלחה. הם שוכחים שהילדים הם אנשים קטנים, אישיות בפני עצמם, ולא כרטיס ביקור של ההורים. הערכתם העצמית של אותם הורים תלויה באישורים שיקבלו מהסביבה על אודות ילדיהם. ניתן לשמוע אמהות המתגאות בילדיהן המוכשרים: "הילד שלי כבר מדבר מגיל שנה, מה עם שלך?"

לעתים, הורים נאנחים: 'מה יהיה הסוף עם הילד הזה?' האם הם באמת מודאגים מה'סוף' של הילד, או אולי מה שמדאיג אותם הוא מה אומרים השכנים על ה'נכס הפרטי' שלהם. כמה גאווה ותחושת ערך עצמי יוסיף או יפחית הילד המוצלח או הנחשל הזה.

מסיבה זו אנו מפתחים מערכת ציפיות מהילד. אנו תולים תקוות רבות בהצלחתו – הצלחתנו. כבר ברמה התפקודית הבסיסית אנו יודעים בדיוק למה לקוות. באיזה גיל אמור הילד לחייך, מתי להתהפך ובאיזה חודש לזחול. אלה הן ציפיות בתחום ההתפתחות. וכשגיל הילד עולה, גם ציפיותינו ממנו עולות בהתמדה. הלחץ החברתי דוחק בנו לגדל ילדים מושלמים. ילדים מנומסים, מצליחים בלימודים, ילדים שלא יאכזבו אותנו לעולם.

ומה קורה כאשר הילד מאכזב? כאשר הוא אינו גאון, נדיב, זריז, נאה או כל תכונה 'מבוקשת' אחרת? עולמם של ההורים חרב. הם חשים שהם וילדיהם מצויים בשלבים הנמוכים ביותר של סולם ההצלחה, כפי שמגדירה זאת החברה.

כאשר ילדנו אינו מושלם, כפי שרצינו וכפי שציפינו, אנו מתקשים לאהוב אותו. מתקשים שלא למתוח עליו יותר מדי ביקורת ומתקשים למצוא בו נקודות ראויות לשבח. חלק מיסודות החינוך ועקרונותיו (אהבה, עידוד וסבלנות) עלולים להיות קשים ליישום, כל עוד ההורים משתמשים בילדיהם כמקדם מעמדם האישי ברצף ההצלחה החברתית.

פעמים רבות, במקום לקבל חום ואהבה, יקבל הילד מסר מהוריו, בין במודע ובין בתת מודע: 'אתה מאכזב!', 'אתה לא כפי שציפינו שתהיה'.

תפיסת העולם שבה רק ההצלחה חשובה, ואילו לתהליך עצמו אין ערך, וכל הישג שהוא פחות ממאה אחוזים אינו הישג, תגרום לילד לברוח מאתגרים. הילד יעדיף בדרך-כלל שלא לנסות, כדי לא להיחשף לכישלון אפשרי. הפחד שמא לא יגיע לפסגה מונע מהילד להתחיל לנסות. זוהי תופעה מוכרת בעולם התחרותי. הילד ישכנע את כולם, ולבסוף גם את עצמו, מדוע לא כדאי להתאמץ ולנסות להתמודד מול אתגרים. דפוס מחשבה שלילי כזה, מונע מהילד למצות את הפוטנציאל הגלום בו, והוא חש חלש וחסר ערך.

זוהי הסיבה העיקרית שבעטיה ילדים כה רבים מעדיפים שלא להשקיע בלימודים. הן ממילא הוריהם לא יהיו שבעי רצון מהם. ויותר מכך, הילדים סבורים שכל עוד הם לא השקיעו את מיטב יכולתם, הם עדיין מועמדים להגיע אל הפסגה, כי 'יש להם פוטנציאל'. 'את כזו מוכשרת', אומרים לה המורים וההורים. 'לו רק היית לומדת, היית מגיעה להישגים גבוהים'. אבל מה יקרה אם הילד ילמד ולא יצטיין? הן הוא יאבד את המעמד של הגאון בפוטנציה. מלבד זאת, אם החברה מעריכה רק ציונים גבוהים, מה טעם ללמוד ולקבל ציון בינוני? 'או הכול או לא כלום', סבורים אותם תלמידים. ל'הכול' הם חוששים שלא יגיעו, נותר ה'לא כלום'.

עשרות אפשרויות של עשייה וקידום נגנזו בעודן באיבן, מפני שהן נמדדו על ציר ההצלחה-כישלון, במקום לראות בהן אתגר ומשימה. ילדים רבים מעדיפים להישאר סגורים בתוך 'הכוך הקטן' שלהם. כך הם מרוויחים את הביטחון שמשרה כוך זה, אולם הם מנעו מעצמם ומהעולם כולו את ההתגשמות המיוחדת של 'הנשמה הפרטית' שלהם בעולם.

כאמור, לא אחת, צורת חיים תחרותית גורמת לילד לברוח מאתגרים. ציפיות ההורים מן הילד להצליח, מקשות על יכולת הבחירה שלו לנסות להתמודד מול אתגרים. הילד לומד שהוא חייב להצליח, חייב להרשים את כולם ולהסתיר את חולשותיו, ולכן הוא פוחד להיכשל, הוא פוחד לאכזב. הוא חושש שמא הוא לא יהיה "שווה" במונחים של החברה. הפחד מפני כישלון משתק את יכולת העשייה שלו. השיטה הטובה ביותר, לדעתו של ילד כזה, היא להימנע מכישלון, כלומר, להימנע מעשייה ולברוח מהתמודדות. אם לא אעשה, לא אכשל.

התוצאה מצורת חיים תחרותית זו היא שכלל אין רואים את הילד כמות שהוא. רואים בילד חפץ ששייך להורים, חפץ שתפקידו בעולמו להביא להם תועלת. אמנם ההורה חש אחריות, אך למעשה, הוא עושה מהילד מה שהוא רוצה. היכן ה"חנוך לנער על פי דרכו"? ההורים סבורים בטעות ש"על פי דרכו" זו בוודאי הדרך שלי, ובוודאי שהדרך שלי היא גם דרכו של הילד, או לפחות צריכה להיות דרכו של הילד...

עלינו להפנים שכל הפעולות "החינוכיות" שהמניע האמיתי שלהן הוא התחרותיות, לא רק שהן אינן חינוך, אלא ממש ההיפך ממנו.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים