אמא קוקייה

אמא קוקייה עמדה על ענף של אחד העצים, הביטה סביבה בקיני העופות ההומים, המלאים גוזלים מצייצים וממלאים את היער בצלילים נעימים. היא הביטה באמהות הדואגות לאוכל לגוזליהן, ואלו משיבים להן בחיבה ובהכרת טובה, וליבה יוצא מקנאה. מבע פניה עצוב, ומעיניה זולגת דמעה קטנה.

יונה שחלפה סמוך אליה, הבחינה בעצבונה של הקוקיה. היא התעניינה וביקשה לדעת אולי קרה משהו, אולי היא תוכל לעזור ולסייע.

הקוקיה בחרה לשתף אותה ברחשי ליבה:

אבוי, יקירתי, כיצד לא אצטער?!

זכיתי האביב להיות הורה ואם,

אולם – היאמן? בני פונים לי עורף!

הזה גמולי מכל עמלי?!

מה אקנא בהסתכלי,

איך אפרוחים במערבולת

הומים סביב אמא תרנגולת,

איך בקריאות שמחה עונים

לקול אמם ברווזונים!...

ורק אני איני יודעת,

מהי חיבת בנים לאם!"

היונה מרחמת, היא מבינה לצערה הנוקב של הקוקייה, היא עצמה אם לגוזלים נפלאים. היא רק מבררת:

"אגב, מדוע זה גברת,

לא ראיתיך בכלל דוגרת?

מתי הספקת לבנות קינך

ואת בנייך לחנך?"

והקוקייה הבורחת מאחריות שאין בצידה תמורה מיידית, זו שאינה טורחת לבנות קן ולגדל את ילדיה, מספרת לה כי את ביציה הטילה בקינים אחרים. זמנה לא היה בידה להשקיע בבניית קן, בדגירה ובהענקה.

היונה, שלא עברה מעולם חוג להנחיית הורים ולא השתתפה בסדנאות חינוך כלשהן, אומרת לה בטבעיות:

"אכן, אם זהו החינוך –

כיצד תרצי שיאהבוך,

מנין שמחה תבקשי,

ומה תודה מהם תדרשי?"

יש הסבורים, שגם אם לא ישקיעו את כל כוחם בחינוך ילדיהם, גם אז יראו פירות, אולם לרוב זה לא עובד.

חינוך הוא משימה הדורשת עמל והשקעה. לא ניתן להצליח בחינוך אמיתי ושורשי בלי להשקיע. בכל דבר שחשוב לנו באמת, אנו משקיעים את מיטב הכוחות והמחשבות - לייעל, לשפר, להוסיף, לגדל ולהעצים. בוודאי שכך צריכה להיות הגישה כלפי ילדינו.

יש לדעת, שהורות היא המקצוע הקשה ביותר. לכן, יש להתעניין וללמוד, לדעת איך לדבר עם הילדים כדי שהם יקשיבו, איך לגרום שהאווירה בבית תהיה רגועה ונעימה, שהילדים ישתפו פעולה ויקלו על ההורים. אלו אינם חלומות באספמיה, אלו דברים אפשריים בהחלט. אפשר להיות הורים רגועים ונינוחים לילדים ממושמעים ומשתפי פעולה גם לפני השעה תשע בערב, אבל כמו כל דבר טוב 'זה לא בא בקלות'. צריך להתאמץ כדי להשיג זאת! אין לתת לעניינים להתגלגל בעצמם בתקווה שיהיה טוב, ומתוך צפייה שהם יסתדרו מאליהם. בלי השקעה של מחשבה, יצירתיות ותחכום, נמצא את עצמנו 'מוציאים את גרונותינו', צועקים, כועסים, מאיימים. האווירה תהיה עכורה, הילדים לא יהיו רגועים ואנו נהיה מתוסכלים.

ככל שנשקיע יותר, עוד מחשבה, עוד מאמץ, עוד התבוננות, איך וכיצד נוכל להחכים את ילדינו, ליישר את דרכיהם, ללמדם להבחין בין טוב לרע, כך גדלים הסיכויים לראות לבסוף פרי משובח.

ועדיין אין די בכך, גם לאחר שהפרי גדל, נאה הוא למראה וראוי לברכה, עלינו לשומרו מכל משמר, לעטוף אותו היטב, כדי שחלילה לא יינזק.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים