מהי חומרת מעשיו של המאבד עצמו לדעת?

חייו של האדם אינם בבחינת "מכונת הנאה" בלבד, מכונה שיש להפיק ממנה את מרב התענוגות. מסיבה זו גם אם ארע שהאדם אינו נהנה מן החיים, במובן הנחרץ ביותר של המושג, אין לו כל רשות לקפח את חייו. החיים ניתנו לאדם כפיקדון מאת הבורא, ואין לאיש, כולל לאדם עצמו, זכות כלשהי לקצרם או לאבדם.

מבחינות מסויימות חמור דינו של המאבד עצמו לדעת יותר מזה הרוצח אחרים. אמנם לא ניתן להעמיד אדם זה לפני בית דין של בשר ודם, שהרי הוא כבר אינו בחיים, אולם בעוד שרוצח נידון בבית דין של מטה, ומיתתו עשויה להיות כפרה על עוונו, המאבד עצמו לדעת מפסיד גם את חלקו בעולם הבא.

לדעת היהדות לא קיימת בעולם סיבה "הומניטארית" כלשהי שתצדיק איבוד לדעת, ועל אחת כמה וכמה שנימוקים של "חוסר רצון ליפול למעמסה על המשפחה" או נימוקים דומים, אינם תופסים כלל מקום.

אכן, לא תמיד חיי האדם הינם מדושני עונג. ידועים (לא עלינו) מצבים קשים ביותר, שאליהם נקלעו אנשים, ובמצבי מצוקה אלו הם התעלו מעבר לייסורי גופם, מתוך גדלות רוח בלתי מצויה. לעומתם, היו גם כאלו שהתאוננו על רוב סבלם, אולם מעולם לא עלה על דעתם צל של מחשבה לקרב את קצם.

אדם החי מתוך הכרה שאינו בעלים על גופו, וקל וחומר שאינו אדון על נשמתו, אינו מעז לחשוב על איבוד עצמי לדעת. יהודי המשכים בכל יום ואומר: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחת בי", יודע גם את המשך הברכה: "ואתה עתיד ליטלה ממני". התערבות אנושית כלשהי בתחום זה הינה שלילית לחלוטין.

סיום הברכה הוא: "כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות". אמיתות אלו המובעות במילים כה משמעותיות בברכה, קובעות שאמנם הנשמה מופקדת בידינו, אולם היא של ה', ריבון כל המעשים ואדון כל הנשמות, והוא לבדו יחליט על עתידה.

בניית אתרים