האם ניתן להיות קשור לנצח גם בחיינו כאן?

לנוכח העובדה שהמוות ממתין לכל אדם בתום ימי חייו, משתנה אופי החיים עצמם. לא זו בלבד שמעת לידתו האדם צועד ללא הרף במסלול ידוע לקראת מותו, אלא שבנוסף לכך, בכל רגע הוא מת במקצת. כיון שמכסת זמן החיים היא קצובה, הרי למעשה, בכל עת מתים חלקים ממנה. רגע הפסקת הנשימה ודום הלב אינו אלא רגע הסיום של המסכת המתמשכת של מוות בתשלומים.

ממצב זה קיים מנוס! כאשר כובד המשקל מועתק מתחום החיים הגשמיים לתחום הרוחני! אם כל חיי אדם מתמקדים בגופו, הרי שכל ימיו הוא אמנם הולך ומת. לעומת זאת, כאשר החיים הינם רוחניים, נוסף להם בכל רגע ממד של נצח.

זאת ועוד, כלל גדול מצוי בידינו: התורה מתייחסת לתופעות גם כשהן בכח, עוד בטרם צאתן אל הפועל. כלומר, כאשר בתחום מסויים טמון פוטנציאל כלשהו, התורה צופה את אחרית הדבר כבר מראשיתו. היא רואה את ה'כוח' כאילו הוא כבר יצא אל הפועל. ברוח זו נוכל להביט גם על חיי האדם.

כאשר החיים מצטמצמים סביב החיים הביולוגיים בלבד, לנוכח העובדה שאלו אמורים לכלות ביום מן הימים, מביטה עליהם התורה כאילו אותו כיליון כבר יצא אל הפועל. כמות הזמן העומדת לרשות האדם לנשום, לאכול ולעבוד, אינה משנה בצורה מהותית את המבט התורני עליו, גם אם מבחינה שטחית נראים הדברים להיפך. לדעת התורה, גם אם האדם הקשור אל החומר עדיין מניע את איבריו ונראה כפועל גדולות ונצורות, אין בכך בכדי להצביע על חיים של ממש. בעולם החי מוכרת התופעה של זנב הלטאה המסוגל להמשיך ולהתנועע למרות שכבר אינו מחובר לגוף החי. ניתן ללמוד מתופעה זו שתנועות גופניות עלולות להיות לא יותר מאשר רפלקסים חשמליים, שאינם מבטאים "חיים" במלוא מובן המילה. גם פרח הנתון באגרטל מים עשוי להיראות יפה ומושך, ולפעמים הוא אף נפתח במים, אך הכל יודעים שהוא כבר מת. נבילת הפרח אינה אלא שאלה של זמן.

באופן דומה רואים חז"ל את חייו של אדם המתמקדים סביב גופו שהוא בר חלוף. ננסה להגדיר זאת באופן הבא: קיים מישור של חיים חומריים שעליהם פועל הזמן באופן תמידי והם צועדים בכל רגע לקראת פירוק וכיליון. מעל למישור זה קיים מישור החיים הרוחניים שאינו בר חלוף ושהנצח הוא המייחד אותו. ביחס למישור זה החיים הגשמיים נחשבים לדמויי מוות, שכן אין הם קשורים לממד הנצח, לגורם ההופך את חיי האדם לבלתי נפסקים.

בניית אתרים