תאור חורבן בית המקדש הראשון והשני

 

חורבן בית ראשון,"השמרו לכם פן יפתה לבבכם!", נבואת ירמיהו, נבוכדנצר מפחדנבוכדנצר עולה לירושלים, צדקיהו המלך, חנניה בן עזור – נביא שקר, עלילת שקר, מצור על ירושלים, הובקעה העירבוטל קורבן התמיד, שריפת בית המקדש, "כי עליך הורגנו כל היום", סופו של צדקיהו, צערו של ירמיהו, "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?", גדליה בן אחיקם, אבדה שארית ישראל, חורבן בית שני,בניית בית המקדש, שנאת חינם, ארבעים שנה לפני החורבןעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, נירון קיסר בורח, ממלאים את המחסנים, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", רבי יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, רבי יוחנן בן זכאי מתייצב לפני אספסיינוסהבקעת חומות ירושלים, מאבקים אחרוניםגאוותו של טיטוס, "אל נקומות ה'", חורבן ביתר, הקדמה, מצור על ביתר, "אנשי האמונה אבדו", הטוב והמטיב 

חורבן בית ראשון

 

"השמרו לכם פן יפתה לבבכם!"

לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, הם הוזהרו על ידי משה רבינו ויהושע בן-נון שלא יעבדו עבודה זרה. שכן הארץ אינה סובלת עוברי עבירה, ואם יחטאו, לא יוכלו להתקיים בה.

באותה תקופה, היתה עבודה זרה תאווה חזקה ביותר וקשה מאד היה לעמוד בפני פיתוייה. כשהשתקע עם ישראל בארצו, הוא שכח את ה' שגמל עמו כל טוב והחל לעבוד עבודה זרה.

ירבעם בן נבט היה המלך הראשון שהחטיא את העם בעבודה זרה. הוא העמיד שני עגלי זהב בבית אל ובדן, מנע מעם ישראל לעלות לירושלים בחגים ואמר להם: "רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א', י"ב).

אחריו קם המלך אחאב שהמשיך לחטוא ולהרשיע. הוא השכיח את שם ה' מפי הבריות ומחקו מספר התורה. במקומם כתב את שם "הבעל" (עבודה זרה באותה תקופה).

גם מנשה, מלך יהודה, הרשיע מאד. הוא החריב את מזבח ה' ובנה במקומו מזבחות לבעל. העמיד פסל בבית המקדש וברוב רשעותו אף הרג את ישעיהו הנביא, שהיה סבו, אבי אמו.

בתחילה התביישו בני ישראל במעשיהם ועבדו עבודה זרה בסתר. אולם כשהתרגלו לכך, החלו להתגאות בעבודה זרה ועבדו אותה ברחובות עיר.

כל אותה תקופה חס עליהם הבורא, האריך להם אפו ונתן להם אפשרות לשוב בתשובה. בחסדיו הרבים אף שלח להם נביאים שהתרו והזהירו השכם והערב, אולם דבריהם נפלו על אוזניים אטומות. עם ישראל היה שקוע עמוק בחטאיו וסירב לקבל את דברי התוכחה.

נבואת ירמיהו

אחד הנביאים שנשלחו להזהיר את עם ישראל היה ירמיהו הנביא. הוא ראה את ישראל בקלקלתם וניסה להוכיחם שיחזרו למוטב.

בלב כואב צעק ואמר: "'על שבר בת עמי השברתי קדרתי... הנה קול שוועת בת עמי מארץ מרחקים, הה' אין בציון אם מלכה אין בה?' כשאני רואה את העתיד לבוא על ירושלים, לבי שבור ורצוץ. מתחנן אני אליכם: שובו מדרכיכם הרעים!"

ירמיהו התנבא נבואות קשות מאד עם ישראל: "כה אמר ה' צבאות, אלהי ישראל, הנני מאכילם את העם הזה לענה, והשקיתם מי ראש, והפיצותים בגויים אשר לא ידעו המה ואבותם, ושלחתי אחריהם את החרב עד כלותי אותם" (ירמיה ט', י"ד-ט"ו).

"ונתתי את ירושלים... מעון תנים, ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב" (ירמיה ט', י'). "והיתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד" (ירמיה ז', ל"ג).

כששמעו בני ישראל את הנבואות הקשות, הם רדפו את ירמיהו ולא הטו אוזן לדבריו. נביאי השקר שכנעו את העם שה' מסר להם נבואות טובות של שלום וניצחון, של שקט ושלווה.

ירמיהו התחיל להתנבאות בזמן מלכות יאשיהו המלך. בניגוד לקודמיו, היה יאשיהו מלך צדיק שניסה בכל כוחו להחזיר את העם למוטב ולקרבם לאביהם שבשמים. אולם הוא מת במלחמה עם פרעה נכה מלך מצרים.

אחריו מלך בנו, יהואחז, אולם גם הוא הומת כעבור זמן קצר על ידי פרעה נכה. במקומו מלך יהויקים, אחיו. יהויקים חטא והחטיא את ישראל. בזמן מלכותו, מלך על ארץ בבל נבוכדנצר שהיה מלך עריץ וקשה וכבש ארצות רבות.

נבוכדנצר מפחד

כשעלה נבוכדנצר לשלטון, יצאה בת קול מהשמים ואמרה לו: "עבד רע, לך והחרב את בית המקדש, שבניו מורדים ואינם שומעים בקול ה'". אולם נבוכדנצר חשש שהקב"ה יעניש אותו כפי שהעניש את סנחריב.

בעברו, היה נבוכדנצר שר צבאו של סנחריב, מלך בבל. באחת ממלחמותיו עלה סנחריב להילחם בירושלים כשעמו צבא ענק. באותה תקופה מלך בירושלים חזקיה המלך, שהיה צדיק מאוד וחיזק את העם בתורה וביראת שמים. חזקיה ראה את צבאו האדיר של סנחריב, אולם לא חשש כלל. מתוך ביטחון מלא בבורא עולם עודד את העם להקריב את קרבן הפסח כמדי שנה בשנה בשירה ובהודיה לה'. באותו לילה, ליל הסדר, התרחש נס מופלא ביותר: מלאך ה' הכה את כל מחנה סנחריב, אשר מנה 185,000 מפקדים, לבד מחיילים לאין מספר. יושבי ירושלים קמו בבוקר, והנה מחנה סנחריב כולם פגרים מתים. רק ששה אנשים הותיר ה' מכל המחנה ביניהם היו: סנחריב, שני בניו ונבוכדנצר. זאת כדי שיהיה פרסום לנס גדול זה.

הששה ברחו לארצם. בדרך נדר סנחריב נדר לעבודה זרה שלו ששמה היה 'נסרוך' (נסר מתיבת נח), שאם יגיע בשלום לארצו, יקריב את שני בניו קרבן לעבודה זרה. כאשר שמעו זאת בניו, קמו עליו והרגוהו.

כששמעו עמון ומואב את דברי הנביאים המתנבאים על חורבן ירושלים, שלחו לומר לנבוכדנצר: "דע לך שעתה הגיע הזמן לכבוש את העיר".

השיב להם נבוכדנצר: "ירא אני שלא איענש כפי שנענש סנחריב". שלחו ואמרו לו: "אל דאגה, הקב"ה לא נמצא עימם עכשיו ולא יעשה להם ניסים כפי שעשה להם בעבר".

אמר להם: "בכל זאת, אם יתפללו אליו ישראל בכל ליבם, הוא יענה להם".

אמרו לו: "ה' רחוק מהם מאחר שהרבו לחטוא, ואפילו יקראו ויתפללו אליו, לא ישמע לקולם!"

נבוכדנצר עולה לירושלים

נבוכדנצר רצה להוכיח את גבורתו ולכבוש את ירושלים, אך מאידך, חשש

נבוכדנצר רצה להוכיח את גבורתו ולכבוש את ירושלים, אך חשש מאד.

הוא החליט לעשות סימנים שונים כדי לדעת האם יצליח במלחמתו או לא. שלח חץ על שם רומי, אך החץ נפל, שלח חץ על שם אלכסנדריה והחץ נפל, שלח חץ על שם ירושלים והחץ המשיך ולא נפל. הוא עשה סימנים נוספים, ומכולם ניכר היה שאכן יעלה בידו לכבוש את ירושלים.

בשנה השניה למלכותו עלה נבוכדנצר להילחם בירושלים. הוא הצליח להכניע את ירושלים ואת המלך יהויקים, אולם לא הגלה את עם ישראל מארצו, אלא שעבד אותם וגבה מהם מיסים. יהויקים המשיך למלוך על ירושלים תחת מרותו, ולאחר שלוש שנים, ניסה למרוד בנבוכדנצר ולא שילם לו מיסים. במשך שלוש שנים נהנתה מלכות יהודה מעצמאות ומשחרור, מכיוון שנבוכדנצר היה עסוק במלחמותיו, אך בתום השנה השלישית, עלה נבוכדנצר לירושלים לתבוע את עלבונו. ברוב כעסו לקח בשבי את יהויקים וחלק מכלי המקדש. כוחו של יהויקים לא עמד לו והוא מת כשבוי ביד נבוכדנצר. במקומו המליך נבוכדנצר את יהויכין בנו.

נבוכדנצר שמע שחכמתם של ילדי ישראל גדולה מחכמת ילדי שאר האומות וחשב בליבו: 'מן הראוי שאכניס ילדים אלו לארמוני, אלמדם את כל חכמות העולם, וכשיגדלו ישמשו כיועצי'. הוא ציוה על שרו, אשפנז, לבחור מבין ילדי ישראל ילדים חכמים, בריאים וחסונים, יפי תואר ממשפחות מיוחסות.

אשפנז לקח לבבל ילדים רבים, וביניהם את דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. במשך הזמן נעשו ילדים אלו  מקורבים למלכות ועזרו מאד לעם ישראל בגלותו.

כשעלה כשנבוכדנצר לבבל, אמרו לו יועציו: "כל זמן שמשפחות המלוכה ומשפחות השרים והמכובדים נמצאות בירושלים, יקשה עליך לשלוט על עיר זו. כדאי לעלות על ירושלים ולקחת את יהויכין עם חשובי ירושלים בשבי".

שמע נבוכדנצר לעצתם, עלה לירושלים ולקח עימו את יהויכין בשבי ועוד כעשרת אלפים איש מכובדים ובעלי השפעה. ביניהם היו מרדכי היהודי ויחזקאל הנביא.

גדולי תורה אלו הכינו בבבל תשתית רוחנית חזקה ומבוססת, וכך לא השתכחה התורה בגלות. גלות בבל נמשכה כאלף שנים שבהן היתה בבל ראש לכל הממלכות בלימוד התורה ובהפצתה.

צדקיהו המלך

כשרצה נבוכדנצר למנות מלך על ירושלים, הוא בחר במתניה בן יאשיהו, דודו של יהויכין, ואמר לו: "הישבע לי שלא תמרוד בי".

ענה לו מתניה: "אני נשבע בנשמתי". אמר נבוכדנצר: "השבע לי בתורה שניתנה בהר סיני".

מיד הביא נבוכדנצר ספר תורה, הניחו על ברכיו של מתניה והשביעו שאינו מורד בו. אמר לו נבוכדנצר: "מעתה לא יקרא עוד שמך מתניה אלא צדקיהו, שיצדיק עליך ה' את הדין אם תמרוד בי".

אולם זמן קצר לאחר שיצא נבוכדנצר מירושלים, הסיתו שרי צדקיהו את מלכם למרוד בנבוכדנצר. צדקיהו שמע להם ומרד בו. גם המצרים עזרו לו במרדו והבריחו מירושלים את החיילים שהותיר נבוכדנצר כדי לשמור על העיר.

צדקיהו קיווה להשיג עצמאות מדינית, למרות נבואת ירמיהו שציווה עליהם להיכנע למלך בבל, ועל ידי כך להינצל.

 

חנניה בן עזור - נביא שקר

באותם ימים קם נביא שקר בשם חנניה בן עזור. הוא בדה מלבו נבואות תקומה וניצחון על ירושלים והפיץ את נבואותיו השקריות. העם האמין לדבריו וחיזק את המרד נגד נבוכדנצר.

שמע ירמיהו את נבואות השקר של חנניה ואמר לו: "הלוואי שיתגשמו דבריך, שהרי כהן אני ואוכל מהקורבנות בבית המקדש. ואילו אתה תפסיד, שכן גבעוני אתה וכשתחזור עבודת המקדש לקדמותה, תהיה שואב מים וחוטב עצים. דע לך, שנעלמה ממך הנבואה על אודות עצמך שעוד השנה תמות".

בסוף אותה שנה ראה חנניה כי נבואת ירמיה אכן עומדת להתגשם והוא עומד למות. מיד ציוה על בניו שיקברוהו אחרי ראש השנה ויעלימו את יום מיתתו. כמו כן, ציוה על בנו, שלמיה, לנקום בירמיהו.

שלמיה ניסה להעליל עלילות על ירמיהו ולא הצליח. לפני מותו קרא לבנו יראיה ומסר לו את צוואת אביו לנסות לטפול עלילות על ירמיהו כדי לנקום ממנו את נקמת חנניה סבו.

עלילת שקר

כאשר ברחו החיילים הבבלים מירושלים מפני המצרים, הציבו ישראל שמירה בשערי ירושלים, כדי שאנשי ירושלים לא ילכו להדליף ידיעות לבבלים.

יום אחד, כשהוצרך ירמיהו לצאת מירושלים אל עירו, ענתות, שמר יראיה על העיר. כשראה את ירמיהו יוצא מירושלים, לקחו אל השרים ואמר להם: "מצאתיו הולך אל חיל הבבלים", זעמו עליו השרים ושמו את ירמיהו בבית האסורים.

כשהיה ירמיהו בבית הכלא, אמר לצדקיהו בסתר: "עתיד מלך בבל להגלותך".

ירמיהו חשש מכעסו של צדקיהו ואמר לו: "לא יאה לך להעניש אותי כשאין לך שום עלילה נגדי. רואה אתה שנבואות ה' מתגשמות, ולא כפי שהתנבאו נביאי השקר ואמרו שלא יעלה מלך בבל על ירושלים".

שמע צדקיהו את דבריו, אולם לא היה בכוחו להכנע לנבוכדנצר.

מצור על ירושלים

בשנה התשיעית למלכות צדקיהו, יצא נבוכדנצר לכיוון ירושלים כדי לדכא את המרד.

מאחר שחשש לעלות בעצמו על ירושלים, חנה לפני ירושלים ושלח למלחמה את שר צבאו, נבוזרדן. הוא שלח עימו שלוש מאות חמורים טעונים גרזני ברזל כדי לשבור את שערי העיר.

בעשרה בטבת הגיע נבוזרדן לירושלים והקיף את חומותיה בחיילים. נבוזרדן ניסה להבקיע את חומות ירושלים אך לא עלה בידו. כל גרזני הברזל נשברו על אחד משערי ירושלים אולם השער לא נשבר. ה' חיזק את אנשי ירושלים ונתן להם אפשרות אחרונה לחזור בתשובה.

החיילים ניסו להכניע את העיר על ידי התקפות של חיצים ואבנים. בירושלים היו גיבורים עצומים שנלחמו עם הכשדים  והפילו מהם חללים רבים. היה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי. כשהיו חיילי נבוכדנצר יורים אבנים גדולות לעבר החומה, היה אביקא מקבל את האבנים בידו ומשליכם חזרה על החיילים והורג רבים מהם. כאשר גברו ההתקפות וזריקות האבנים, קיבל את האבנים אף ברגליו וזרקם עליהם, אולם עוון העם גרם ובאה רוח והפילתו מהחומה ומת.

שנה וחצי היתה ירושלים נתונה במצור מבלי שהצליח נבוזרדן לכובשה. מלאי המזון אזל מהעיר, והרעב הפיל חללים רבים. באו הילדים הרכים אל אמותיהם כדי לקבל אוכל, וכשלא נענו, נפלו הילדים ומתו עליהן.

 

הובקעה העיר

נבוזראדן התייאש מלכבוש את ירושלים והתכונן לחזור לארצו, אולם נתן ה' בלבו למדוד את חומת העיר. לתדהמתו, הבחין כי החומה שוקעת בכל יום שני טפחים וחצי. (כ-25 ס"מ), עד שנבלעה בקרקע.

בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו, ביום ט' בתמוז, יצאה בת קול ואמרה: "קפוץ וכבוש את ירושלים, שכבר הגיע זמנה להחרב וזמנו של בית המקדש לההרס וזמנו של ההיכל להישרף". נותר לנבוזראדן גרזן אחד מכל אותם גרזינים שהיו לו. הכה מכה אחת, השער נבקע והאויבים נכנסו לירושלים.

בוטל קורבן התמיד

כשנכנסו האויבים לירושלים, הרגו וטבחו ללא רחם, אולם עדיין לא הצליחו להכנס לבית המקדש שהיה מבוצר בחומות נוספות. הכהנים התבצרו בתוכו והמשיכו בעבודת בית המקדש במסירות נפש, תחת אש המלחמה עד יום ז' באב.

הכהנים המשיכו את הקרבת קרבן התמיד פעמיים ביום. לאחר שתמו הכבשים בעזרה, שיחדו הכהנים את החיילים הבבלים שצרו עליהם מבחוץ, שלשלו להם כסף וזהב, ובתמורה העלו להם כבשים. אולם ביום י"ז בתמוז הפסיקו החיילים להעלות כבשים לבית המקדש, וכך בוטל קורבן התמיד.

שריפת בית המקדש

כאשר הגיע זמן חורבן בית המקדש, ציוה ה' על ירמיהו ללכת לענתות. כשיצא ירמיהו מירושלים, ירד מלאך ופרץ את חומות בית המקדש.

בז' באב נכנסו הבבלים להיכל ובזזו אותו במשך שלושה ימים. לפתע, ראו ארבעה מלאכים יורדים מהשמים ובידם לפידי אש. נתנו אותם בארבע זוויות ההיכל ושרפו אותו.

שריפת בית המקדש החלה בסוף יום ט' באב והמשיכה במשך כל היום העשירי. נבוזראדן התגאה על כך שהצליח להחריב ולשרוף את מעוזם של ישראל. יצאה בת קול ואמרה לו: "עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת. הגזירה שנגזרה מלמעלה היא שגרמה לחורבן ולשריפה ולא פעולותיך".

 

"כי עליך הורגנו כל היום"

הבבלים תפסו את הכהן הגדול ושחטוהו על המזבח, במקום שבו היה מקריב את קרבן התמיד. כשראתה אותו בתו, החלה לצעוק. מיד תפסו גם אותה ושחטוה ונתערב דמה בדם אביה.

עלו פרחי הכהונה עם מפתחות ההיכל לגג ההיכל ואמרו: "ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים, יהיו המפתחות מסורים לך". משסיימו את דבריהם, זרקו את המפתחות כלפי מעלה. יצאה כעין פיסת יד מהשמים וקיבלה את המפתחות, והם קפצו ונפלו לתוך האש. כשראו הכהנים והלויים את בית המקדש עולה בלהבות, נטלו את הכינורות ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו.

סופו של צדקיהו

צדקיהו ברח עם עשרת בניו דרך מחילה שהכין מראש, מביתו עד ערבות יריחו. ה' זימן צבי שהלך על גג המחילה, והבבלים רדפו אחריו כדי לצוד אותו. הצבי נעצר בפתח המערה בדיוק כשיצאו צדקיהו ובניו מהמערה. תפסו אותם הבבלים והביאו אותם לפני נבוזראדן, ונבוזראדן שלח אותם אל נבוכדנצר.

אמר נבוכדנצר לצדקיהו: "למה מרדת בי? הרי נשבעת בספר התורה שלא תמרוד בי. באיזה דין עלי לדון אותך? אם אדון אותך לפי דיני תורתכם, ראוי אתה למות, שהרי נשבעת בשם ה' לשקר. ואם אדון אותך לפי דיני מלכותי, גם כן חייב אתה מיתה כמורד במלכות".

אמר צדקיהו: "אכן, חייב אני מיתה, אולם מבקש אני שתהרוג אותי לפני בני, כדי שלא אראה במיתתם". אולם בניו ביקשו מנבוכדנצר: "הרוג אותנו ראשונים, כדי שלא נראה את דם אבינו שפוך".

אמר נבוכדנצר: "אעשה כדברי שניכם, אנקר את עיני צדקיהו ואהרוג את בניו. כך הוא לא יראה את מותם והם לא יראו את מותו".

צווח צדקיהו ואמר: "בואו וראו כל בני אדם, שירמיהו התנבא ואמר לי: 'לבבל אתה הולך, ובבבל תמות, ובבל עיניך לא יראו', ולא שמעתי לדבריו. ועכשיו אני בבבל ועיני לא רואות אותה".

צערו של ירמיהו

כששב ירמיהו מענתות לירושלים, ראה עשן עולה מבית המקדש. חשב בליבו: 'אולי שבו ישראל בתשובה וחזרו להקריב קרבנות'. אולם כשראה את בית המקדש חרב ועשוי גל של אבנים, צווח ואמר: "פתיתני ה' ואפת' (ירמיה כ', ז'), הצלחת לפתות אותי ללכת לענתות, שלא אראה בחורבן הנורא הזה".

מיד התחיל ללכת בעקבות הגולים. ראה את השביל מלא דם, ועל הארץ מושלכות פרסות רגלי יונקים ועוללים שהלכו בשבי. גחן ירמיהו לארץ ונישקם. כשהגיע אל אחיו הגולים, חיבקם ונישקם והיה בוכה: "אחי בני עמי, אוי מה היה לכם על כי לא שמעתם לקול נבואת ה'".

ראה קבוצת בחורים שראשם נתון בטבעות ברזל נתן ראשו עמהם. בא נבוזראדן והוציאו משם. ראה קבוצה של זקנים קשורים בשלשלאות, נתן צווארו עמם, ושוב בא נבוזראדן והוציאו משם, מפני שנצטווה על ידי נבוכדנצר לשמור על ירמיהו שלא יאונה לו כל רע. נבוכדנצר אף ציווהו: "דע לך, שאם יבכו בני ישראל וישובו בתשובה, יענה להם אלוהיהם וינחם על הרעה. לכן, מצווה אני עליך לא לאפשר להם לבכות ולהתפלל, אלא תחייבם ללכת ללא הפוגה, עד שיעברו את גבולות ארץ ישראל ויגיעו לנהר פרת. רק אז תאפשר להם לנוח, כי מכאן ואילך כבר לא ישיבם בוראם לארצם".

נבוזרדן פנה לירמיהו ואמר: "האם רוצה אתה לבוא עימי לבבל?" חשב ירמיהו בלבו: "אם אלך לבבל, אין מנחם לגלות הנשארת בארץ ישראל, מוטב שאשוב לארץ ישראל".

כשראו הגולים את ירמיהו עוזב אותם ופונה לדרכו, בכו כולם ואמרו: " ירמיהו הנביא מניחנו ועוזב אותנו".

ענה להם ירמיהו: "מעיד אני שמים וארץ, אילו בכיתם בכייה אחת בהיותכם בציון, לא הייתם גולים".

 

"איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?"

פנה נבוכדנצר לגולים הלוויים ואמר להם: "מה את יושבים ובוכים? תעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת האלילים בזמן שנאכל ונשתה בכינורותיכם, כפי שהייתם מקישים לפני אלוהיכם בבית המקדש!"

הסתכלו הלוויים אלו באלו ואמרו אחד לחברו: "לא די שהחרבנו את בית המקדש, אלא שעכשיו נצטרך להקיש לפני רשע זה ולפני עבודת האלילים?"

מיד נתנו בהונות ידיהם לתוך פיהם וקצצו אותם. כשביקש מהם נבוכדנצר לנגן לפניו, הראו לו את ידיהם חסרות אצבעות ואמרו לו: "'איך נשיר את שיר ה''? כשהיינו קשורים בשלשלאות בדרך, נקטעו אצבעותינו!"

נבוכדנצר כעס מאד והרג רבים מהם. באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל ואמר להם: "אתם קטעתם אצבעות ימינכם, אף אני אשיב אתכם לחזות בשוב ה' לציון".

גדליה בן אחיקם

כאשר הגלה נבוכדנצר את ישראל, הותיר בירושלים קומץ מועט של אנשים. הוא ידע שהיהודים מומחים בעשיית צבע ה'תכלת' המופק מדם החילזון, וכן בנטיעת אפרסמון ובהפקת שמן ממנו המפיץ ריח טוב. אולם כיוון שחשש ממרד נוסף, הותיר אך ורק אנשים פשוטים שאין ביכולתם למרוד בו.

נבוכדנצר הפקיד עליהם את גדליה בן אחיקם שלא היה מזרע המלוכה. יהודי ארץ ישראל התלכדו סביב גדליה והחלו לבנות את חייהם מחדש. גם היהודים שברחו אל עמון, מואב ואדום, שמעו על התקומה בישראל והצטרפו לאחיהם.

השמועות על תקומת ישראל בארצם הגיעו לאוזני בעליס מלך עמון, אויב נבוכדנצר. הוא החליט לחסל את אחיזתו של נבוכדנצר בארץ ישראל על ידי כך שיהרוג את גדליה, המנהיג שהפקיד נבוכדנצר. בדק ומצא שהשליח הטוב ביותר לבצע זאת הוא ישמעאל בן נתניה. ישמעאל היה יהודי רשע שקינא בגדליה שהומלך על ידי נבוכדנצר. הוא סבר שהמלכות מיועדת לו, כיוון שהיה מזרע המלוכה.

מידע זה הגיע לאוזני יוחנן בן קרח, משרי הצבא של ישראל. מיד הלך יוחנן אל גדליה בסתר ואמר לו: "דע לך שמלך עמון שלח את ישמעאל להורגך!"

מפני צדקותו לא קיבל גדליה את דבריו, אולם יוחנן התחנן אליו: "אנא ממך, אל תתן לדבר כזה להתרחש. ברגע שתיהרג, תאבד שארית יהודה את תקוותה האחרונה, והעם יופץ לכל עבר. אם חושש אתה להרוג את ישמעאל, הרשה לי להרוג אותו בסתר, בלי שאיש ידע שאתה שלחת אותי". אך גדליה לא הסכים עם יוחנן.

אבדה שארית ישראל

בראש השנה, חמישים ושניים יום לאחר חורבן בית המקדש, הגיע ישמעאל בן נתניה עם עשרה אנשים מחבר מרעיו, וביקשו לדבר עם גדליה בענייני המלכות. הם סעדו יחדיו, ולפתע קמו ישמעאל ואנשיו והרגו את גדליה, את אנשי צבאו ואת החיילים הבבליים שהותיר נבוכדנצר בארץ.

ישמעאל רצה להגלות את העם הנשאר בארץ לארץ עמון, אולם בדרכם לעמון, הגיע יוחנן בן קרח עם צבאו. כשראה אותם ישמעאל, מיד נס על נפשו עם אנשיו.

שארית הפליטה שנאספה סביב יוחנן בן קרח מיהרה להימלט מהארץ, כי פחדה מפני נקמתו של נבוכדנצר כאשר ישמע שהרגו היהודים את חייליו. הם ברחו למצרים, אולם גם שם רדפה אותם חרב נבוכדנצר.

כך אבדה שארית הפליטה. ארץ ישראל נהייתה שוממה מבניה ונתקיימה התוכחה: "ואתכם אזרה בגויים, והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כ"ו, ל"ג).

 

                          חורבן בית שני

       

        בניית בית המקדש

חמישים ושתיים שנה שממה ארץ ישראל מבניה, עד שהכריז כורש, מלך פרס, לכל היהודים שהוא מאפשר להם לעלות לירושלים. זו היתה תחילתה של הישועה, אולם עדיין הייתה ארוכה הדרך לסיום הגלות.

לאחר שמונה עשרה שנה, שבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, בשנת 3408 לבריאת העולם חזר חלק קטן לארץ ישראל (שיבת ציון) במנהיגותם של עזרא ונחמיה הם בנו את בית המקדש השני. זה היה בזמן מלכות דריווש, מלך פרס, בנה של אסתר המלכה.

שמחה גדולה שררה בעת הקמת בית המקדש. בג' באדר, יום חנוכת הבית, עמדו הלוויים על דוכנם ושוררו בשמחה: "מזמור שיר חנוכת הבית", וכל העם ענה לזמרתם.

שנאת חינם

ארבע מאות ועשרים שנה עמד בית המקדש השני על תילו. כל עוד היו בני ישראל מאוחדים, עמד בית המקדש, אולם כשהתפלגו והסתכסכו, ונוצר פירוד ופשטה שנאת חינם, בטל כח קיומו של בית המקדש, והוא נחרב.

כשמת אביהם של הורקנוס ואריסטובלוס, החלו ביניהם קרבות גדולים ומלחמות על ירושת כיסא המלוכה. אריסטובלוס קרא לעזרת שליט רומי שעלה על ירושלים בחיל כבד, וערך עליה מצור, כשאריסטובלוס נלחם עמו מבחוץ והורקנוס מבפנים.

בסופו של הקרב, נפלה ירושלים בידי הרומאים ונערך בה טבח קשה מאד. הרומאים שלטו בארץ ומינו נציבים רשעים ששלטו ביהודים באכזריות.

גם בתקופה זו, למרות השלטון הרומי, המשיכו להתנהל סכסוכים פנימיים בין היהודים ושנאת חינם שררה בירושלים. העם התפלג, חלקו היה בעד שלום וכניעה לרומי, ואילו דעת ה"בריונים" הייתה בעד מרד ברומאים, גירושם מהארץ ומלחמה בהם. קבוצות אלו לא נשמעו לדעת תורה, אלא עשו ככל העולה על רוחם.

 

ארבעים שנה לפני החורבן

ארבעים שנה קודם החורבן, הוסיף המצב והחמיר. בעקבות מקרי הרצח הרבים, החליטו חכמי הסנהדרין להימנע מלדון בדיני נפשות. לצורך זאת, הם עקרו ממושבם בלשכת הגזית למקומות אחרים, שכן רק סנהדרין היושבת בלשכת הגזית, יש באפשרותה לדון בדיני נפשות.

כשראה הבורא את מעשיהם של ישראל, שלח להם איתותים כדי שיבינו את חומרת מעשיהם וייטיבו את דרכם:

מדי שנה, ביום כיפור, היה על הכהן הגדול לקחת שני שעירי עיזים ולעשות ביניהם גורל איזה מהם יוקרב כקרבן לה', ואיזה ישתלח לעזאזל ככפרה על עם ישראל. כאשר עשו ישראל את רצון ה', תמיד היה השעיר שבצד ימין עולה לה', אולם ארבעים שנה לפני החורבן עלה הגורל בשמאל לא בימין.

כמו כן, בכל שנה, ביום הכיפורים, קשר הכהן לשון של זהורית - צמר צבוע באדום, על קרני השעיר המשתלח לעזאזל ועל פתח האולם שלפני ההיכל. כאשר התקבלה תשובתם של ישראל לפני ה' ונמחלו עוונותיהם, הלבינו שני לשונות הזהורית כשלג, וכך ידעו ישראל שהתקבלה תשובתם. אולם ארבעים שנה קודם החורבן לא היה לשון הזהורית מלבין.

איתות נוסף, כשעשו ישראל את רצון הבורא, דלק הנר המערבי של המנורה במשך עשרים וארבע שעות, למרות שהייתה בו כמות שמן המספיקה רק עד הבוקר, כיתר הנרות. מנר זה הדליק הכהן הגדול את יתר הנרות ביום שלמחרת. אולם ארבעים שנה קודם החורבן כבה הנר המערבי בבוקר יחד עם כל הנרות.

חכמי ישראל צפו כי החורבן הולך וקרב. היה בירושלים צדיק אחד בשם רבי צדוק. במשך ארבעים שנה היה רבי צדוק שרוי בתעניות, שלא תיחרב ירושלים. גופו נחלש והכחיש מאוד מהתעניות הרבות, עד שכל אוכל שהיה אוכל היה נראה כלפי חוץ. כשהוצרך לאכול כדי להחיות את נפשו, הביאו לו תאנה והיה מוצץ את המיץ שבה וזורק את התאנה.

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

מעשה באדם שהיה לו חבר בשם "קמצא", ושונא בשם "בר קמצא". באחד הימים, ערך משתה בביתו וציוה על משרתו להזמין את חברו קמצא. אולם המשרת טעה והזמין בטעות  את בר קמצא שונאו. כשהבחין בעל הבית בבר קמצא שונאו המשתתף בסעודה, כעס עליו מאד וקרא לעברו: "מה אתה עושה כאן? צא מיד מביתי! הרי שונאי אתה". התבייש בר קמצא לצאת מהסעודה בנוכחות כולם והתחנן: "כבר הגעתי לכאן, הנח לי להישאר ואשלם עבור מנתי", אולם בעל הסעודה לא הסכים. התחנן בר קמצא ואמר: "מוכן אני לשלם לך חצי מהוצאות הסעודה", אך גם לכך לא הסכים בעל הבית. "אשלם לך את כל הוצאות הסעודה", התחנן בר קמצא, אולם בעל הבית לא הסכים גם לזאת. הוא תפס את בר קמצא והוציאו בכלימה מביתו.

נעלב בר קמצא ואמר: "מכיוון שבסעודה זו ישבו חכמי ישראל ולא מחו בבעל הבית על הבושה שגרם לי, סימן שנוח להם הדבר. אלך ואלשין עליהם בפני המלך".

מיד הלך אל נירון, קיסר רומא, ואמר לו: "יהודי ירושלים מורדים בך. אם תרצה להווכח באמיתות דברי, שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו".

שלח הקיסר עם בר קמצא איל משובח, כדי להקריבו בבית המקדש. בדרך הטיל באיל מום קל ופסל את הקרבן אותו מלעלות על המזבח. ואכן, כשהגיע בר קמצא לבית המקדש, דחו החכמים את קרבנו של הקיסר. כשסיפר בר קמצא לקיסר שחכמי ישראל סירבו להקריב את קרבנו, הבין שישראל מרדו בו והחליט לעלות למלחמה על ירושלים.

נירון קיסר בורח

כשהגיע נירון קיסר לירושלים, זרק חץ לצד מזרח, אולם החץ חזר ונפל בירושלים. זרק חץ לצד מערב, חזר החץ ונפל בירושלים, וכך לארבע רוחות העולם. מכך הבין שה' ייתן את ירושלים בידו, אולם עדיין היסס אם להלחם בה או לא.

ראה נירון ילד קטן, אמר לו: "פסוק לי פסוק מתורתכם". אמר לו הילד: "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל" (יחזקאל כ"ה, י"ד). פחד נירון קיסר ואמר: "הבורא רוצה להחריב את ביתו, ובחר בי להיות שליחו הרע, אולם אחר כך יתנקם בי". מיד שלח שליח אחר והוא עצמו נמלט והתגייר. לימים, יצא מצאצאיו רבי מאיר בעל הנס.

ממלאים את המחסנים

במקום נירון קיסר נשלח מרומא אספסיינוס. הגיע עם חמש מאות אלף חיילים, ובדרכו הצטרפו אליו חיילים נוספים מאלכסנדריה, בראשותו של בנו, טיטוס. הם התחילו את מסע הכיבוש בארץ מהגליל. כבשו את ציפורי, את יודפת ועוד ערים נוספות, ופנו לעלות לירושלים.

כשנודע בירושלים על בואם של הרומאים, ניכרה תכונה רבה בעיר כדי לקדם את פני הרעה. בירושלים היו שלושה עשירים צדיקים, מתלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי: נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת. עשירים אלו מילאו את מחסניהם כדי לספק מזון ליושבי ירושלים בעת המלחמה. אחד מילא את מחסניו בחיטים ובשעורים, השני - ביין, במלח ובשמן, ואילו - השלישי בעצים. בידם היתה כמות מספקת לפרנס את תושבי ירושלים במשך עשרים ואחת שנה.

נוסף לכך, הם התכוננו למלחמה וביצרו היטב את חומות העיר לקראת בואו של הצבא הרומאי.

"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"

כשעלה אספסיינוס על ירושלים, הוא עמד חסר אונים מול חומותיה הבצורות והחליט להקיפה במצור. חכמי התורה שבירושלים רצו לכרות ברית שלום עם הרומאים ולהינצל, אולם קבוצת ה"בריונים" סירבה להיכנע ורצתה לצאת ולהלחם עם הרומאים.

הבריונים העמידו משמר כבד ליד חומות העיר, כדי לא לאפשר לאיש מבני העיר לצאת לעשות שלום עם הרומאים. בנוסף, הם אף שרפו את כל אוצרות החיטים והשעורים כדי להמריץ את תושבי ירושלים לצאת ולהילחם. היה זה מעשה מר ונמהר, שכן מאותו יום, התחיל רעב נורא ואיום בירושלים.

הרעב הלך וגבר עד שהגיע למצב קשה מנשוא והתקיים בהם הפסוק: "דבק לשון יונק אל חיכו בצמא, עוללים שאלו לחם, פורש אין להם" (איכה ד', ד').

יוסף בן מתתיהו (מחבר הספר "יוסיפון") מתאר את הרעב ששרר בירושלים בשעה שנכנס אליה: "הגגות היו מלאי נשים ועוללים גוועים... נערים ובחורים נפוחי רעב  תעו כצללים בשווקים ונפלו מעולפים לארץ, איש לא ספד למתים, כי הרעב דיכא את כל רגשות האדם..."

רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים

היהודים החליטו לשחד את החיילים הרומאים שיתנו להם מעט מזון. הם שלשלו מחוץ לחומה קופת דינרי זהב, ותמורתה העלו להם החיילים הרומאים קופת חיטים. אולם במשך הזמן הביאו להם הרומאים שעורים במקום חיטים. לבסוף, העלו להם קופת תבן.

כשראה רבי יוחנן בן זכאי את אנשי ירושלים מבשלים תבן ושותים את מימיו, אמר: "בני אדם שאוכלים מאכלות כאלו יוכלו להלחם באספסיינוס? לא יתכן לתת למצב זה להמשך. עלי לצאת מהעיר ולהכנע לפני הרומאים".

קרא רבי יוחנן בסתר לבן אחותו, אבא סיקרא, שהיה ראש בריוני ירושלים, ואמר לו: "עד מתי אתם עושים כך וממיתים את יושבי ירושלים ברעב?" השיב לו אבא סיקרא: "מה אעשה? אם אומר לבריונים דבר, מיד יהרגוני. סיכמנו בינינו לא לתת לאיש לצאת מירושלים, אלא אם כן הוא מת".

אמר רבי יוחנן: "אם כן, הוציאני כאילו אני מת".

הסכים אבא סיקרא ואמר: "כדי שלא יגלו את התרמית, עשה את עצמך חולה, ולאחר מכן יפרסמו שרבי יוחנן בן זכאי מת. תלמידיך יישאו את ארונך, וכך תוכל לצאת מהעיר".

שמע רבי יוחנן בן זכאי לעצתו ועשה עצמו כחולה. כעבור מספר ימים התפשטה בעיר השמועה שרבי יוחנן נפטר לבית עולמו. תלמידיו, רבי אליעזר ורבי יהושוע, שהיו שותפים לסוד, נשאו את מיטתו והוליכוהו לשערי ירושלים. אמרו להם השומרים: "מי זה?" אמרו להם: "רבי יוחנן בן זכאי. עלינו להוציאו כעת, לפני השקיעה, שכן אין משאירים את המת בלילה בירושלים ללא קבורה" .

בקשו הבריונים לדקור את גופו של המת ולוודא שאכן מת הוא ואין מדובר בתרמית, אולם אבא סיקרא היסה אותם ואמר להם: "אם תעשו זאת, יאמרו שהבריונים העזו לדקור את גופת רבם. דבר זה לא יוסיף לנו תמיכה מהעם". שמעו הבריונים לקולו ופתחו את השער כדי שיצאו.

רבי יוחנן בן זכאי מתייצב לפני אספסיינוס

הוליכו התלמידים את ארונו של רבי יוחנן לאספסיינוס. כשפתחו את הארון, עמד רבי יוחנן בן זכאי לפניו ואמר לו: "שלום עליך המלך, שלום עליך המלך!"

אמר לו אספסיינוס: "מחויב אתה בשתי מיתות. על שקראת לי מלך, והרי כך מרדת במלך רומי. וכן, אם מלך אני, למה לא הגעת אלי עד כה?"

ענה לו רבי יוחנן: "דע לך, שבאמת מלך אתה. שכן אילו לא היית מלך, לא הייתה ירושלים נמסרת בידך, שהרי נאמר: 'והלבנון באדיר יפול' (ישעיה י', ל"ד), ואין אדיר אלא מלך. ובעניין מה ששאלת, מדוע לא באתי עד עכשיו, משום שלא הניחו לי הבריונים לצאת מירושלים".

בתוך כדי כך בא שליח מרומי ואמר לאספסיינוס: עמוד, כי מת המלך, והחליטו גדולי רומי להמליך אותך במקומו בדיוק באותו רגע נעל אספסיינוס את מנעליו. הוא כבר נעל את נעלו הראשונה, אולם כשביקש לנעול את הנעל השניה, לא הצליח, שכן רגלו לא נכנסה לתוך נעלו. רצה לחלוץ את הראשונה, אך גם זאת לא הצליח, שכן רגלו נשארה תקועה בתוך הנעל. שאל אספסיינוס את ר' יוחנן לפשר הדבר. אמר לו: "שמועה טובה תדשן עצם", השמועה הטובה ששמעת שנהיית מלך הרחיבה את רגליך, ולכן אינך יכול להוציא את רגלך האחת מהנעל, ולהכניס את רגלך השניה לנעלך. "מה אעשה עכשיו"? שאל אספסיינוס. השיב לו רבי יוחנן: יביאו לפניך אדם שאתה שונא אותו, ואז – "רוח נכאה תיבש גרם" (משלי י"ז, כ"ב), רגליך  תחזורנה חזרה לגודלן הרגיל, ושוב תוכל לנעול את נעלך. עשה אספסיינוס כדבריו, ואכן נכנסה רגלו השניה לנעל.

אמר אספסיינוס לרבי יוחנן: "עלי ללכת לרומי לנהל את ענייני המלכות. אותיר כאן את צבאי להלחם בירושלים, אולם מאחר שנהניתי מאוד מחוכמתך, יש באפשרותך לבקש ממני בקשה ואתן לך".

ידע רבי יוחנן, שאם יבקש ממנו לא להלחם בירושלים, לא תתמלא בקשתו. לכן ביקש שלוש בקשות כדי להציל את עולם התורה ואת קיומו של עם ישראל: "תן לי את יבנה, שהיתה עיר מלאה בחכמים, ואת חכמיה, ולא יהרגו אותם. תותיר את השלשלת של רבן גמליאל, ותן לי רופאים שירפאו את רבי צדוק.

נענה אספסיינוס לבקשותיו של רבי יוחנן. שלח רבי יוחנן את תלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע שיביאו את רבי צדוק, כדי שידאגו לרפואתו. הלכו ומצאו אותו בפתח השער. כשבא, עמד רבי יוחנן לפניו ביראת כבוד. אמר לו אספסיינוס: "לפני זקן כושל זה אתה עומד"? אמר לו: "דע לך, כי אילו היה בעיר עוד אדם אחד כמוהו, לא היה ביכולתך לכבוש את העיר, אף אם היית בא עם צבא כפול ממה שיש לך עכשיו". שאל אותו אספסיינוס: "מדוע הוא כחוש כל כך"? אמר לו: "מחמת צומות ותעניות". שלח אספסיינוס והביאו רופאים, האכילו אותו מעט מעט והשקו אותו מעט מעט, עד שחזר לאיתנו.  

הבקעת חומות ירושלים

אספסיינוס חזר לרומי ומינה את טיטוס בנו לנהל את המלחמה בירושלים. באסרו חג פסח שנת ג' תתכ"ח החלה המלחמה. טיטוס החליט לפעול בכל כוחו לפרוץ את חומות ירושלים. הוא התחיל להפעיל את "אילי הברזל" - קורות עץ שבראשן מתכת, המנגחות את החומה. היו לו בליסטראות שהעיפו בכח רב סלעים במשקל שלושים וחמשה ק"ג למרחק שלוש מאות מטרים.

ביום ז' באייר הצליח טיטוס להבקיע את החומה החיצונית של ירושלים.

כאשר פרץ את החומה, קרא: "האלוקים נלחם לנו, כי רק יד האלוקים החזקה גרשה את היהודים מהמצודות האלו. כי מה תעשינה ידי אדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה?!"

בימים הבאים נגחו טיטוס וצבאו את "החומה השניה", וכעבור מספר ימים, הובקעה גם חומה זו. כעת נותרה רק חומה אחת כמגן על הר הבית. חומה זו היתה חזקה יותר מקודמותיה, ועליה נבנה "מבצר אנטוניה" שהיה חזק במיוחד והגן על בית המקדש ועל העיר כולה.

בתחילת חודש תמוז התחילו הרומאים להשתלט על מבצר זה, והיהודים נלחמו בהם בחירוף נפש. הפילוגים בעם נשכחו, וכולם כאיש אחד נלחמו בחירוף נפש להגן על העיר. התנהלו קרבות קשים ביותר, אולם כבר נגזרה הגזירה, וביום י"ז בתמוז נהרס מבצר אנטוניה, ונוצרה פרצת דרך להר הבית.

מאבקים אחרונים

למרות שהר הבית נפרץ, עדיין היה בית המקדש מבוצר, הכהנים התבצרו בו והמשיכו את עבודת בית המקדש במסירות נפש. שלושה שבועות התנהלה המלחמה על הר הבית, מי"ז בתמוז עד ט' באב. בכ"ז בתמוז שרפו היהודים את האולמות המחברים בין מבצר אנטוניה לבית המקדש, כדי למנוע מהרומאים את הגישה לבית המקדש. בשריפה זו נהרגו חיילים רומאים רבים שניסו לעבור דרך האולמות.

אולם גם דבר זה לא הועיל. בב' באב התקרבו הרומאים לבית המקדש והחלו לנגח את חומת המקדש באילי הברזל. אבל החומות היו כה חזקות, עד שהאבנים לא זעו ממקומן וגם שערי החומה נשארו על מכונם. הם הקימו סולמות מול החומות וטיפסו עליהם כדי לקפוץ אל בית המקדש. אולם היהודים הדפו את הסולמות אחורנית.

הרומאים לא התייאשו והציתו אש באולמות שעל יד העזרה. כשראו היהודים את האש האוחזת בהיכל, נפלו עליהם פחד ואימה. בשעות הבוקר של יום ט' באב נערך הקרב האחרון על בית המקדש. היהודים הגנו בגופם, תשושים, עייפים ומורעבים, על קודש הקודשים, ההיכל, העזרה והלשכות.

חייל רומאי הצליח להשליך לפיד אש בוער אל חלון אחת הלשכות שבבית המקדש והאש נאחזה במקדש. היהודים לא חסו על חייהם, פרצו אל האש וניסו לכבותה, אולם הגזירה נגזרה. בט' באב ובי' באב עלו הלהבות השמיימה לקול זעקותיהם של בני ציון שליבם לא עמד במחזה הנורא של חורבן בית המקדש. רבים הפילו עצמם לתוך הלהבות הבוערות, כיוון שלא יכלו לשאת את המראות הכואבים. הרומאים פרצו לבית המקדש, הרגו את כל הנקרה בדרכם וטימאו את בית ה'.

ירושלים חרבה עד היסוד. רבבות נטבחו באכזריות איומה ורבבות אחרים נתפסו בידי חיילי רומי. היהודים ניסו להסתתר בין חורבות העיר ובמנהרות שמתחת לאדמה, אולם יד הרומאים השיגה את כולם. 

גאוותו של טיטוס

טיטוס הרשע נכנס בגאווה לבית המקדש ועשה בתוכו תועבות נוראות בביזיון נורא. הוא התגאה על ה' ואמר: "אינו דומה זה שנלחם במלך במדבר ומנצח, לזה שעושה מלחמה בארמון המלך ומנצח. הנה ניצחתי את ה' בתוך ביתו!" נטל טיטוס את הפרוכת בביזיון, קרע אותה, עשה ממנה שק והניח בה את כלי המקדש כדי להציגם בעירו.

מלווה בחייליו ועטור ניצחון הפליג טיטוס בספינה עם כלי בית המקדש כדי להתפאר ולהשתבח בעירו. לפתע בא גל גדול ואיים להטביע את הספינה. אמר טיטוס: "אלוקיהם של אלו, אין גבורתו אלא במים. את דור המבול הטביע במים, את פרעה הטביע במים ואת חיילי סיסרא הטביע במים. כשהייתי בביתו וברשותו לא יכל להילחם בי, ואילו כעת רוצה הוא להטביעני במים. אם באמת גיבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עימי מלחמה". יצאה בת קול ואמרה: "רשע בן רשע! בריה קטנה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ועשה עמה מלחמה".

כשהגיע טיטוס לרומי, החליט לערוך תהלוכת ניצחון גדולה. הוא בחר בשבע מאות בחורים יהודים גבוהים וחזקים, כבל אותם בשלשלאות ברזל, והוליכם בראש התהלוכה כשהם כפופים, מדוכאים ומושפלים. לפניהם שם את יוחנן מגוש חלב ואת שמעון בר גיורא, מנהיגי המרד. השבויים נאלצו לשאת על גבם את כלי בית המקדש ולהציגם לעין כל.

לכבודו של טיטוס הוקם שער הנקרא "שער טיטוס". בתבליטי השער ניתן לראות עד ימינו את תהלוכת הניצחון ואת שבויי יהודה מובילים את כלי המקדש. כמו כן, טבעו הרומאים מטבע מיוחדת לכבוד נצחונם.

בצד אחד נחקקה שמותו של הקיסר, ובצד השני אשה שידיה  כפותות והיא יושבת ממררת בבכי מתחת לעץ תומר. מאחוריה חייל רומאי חמוש, ומתחת לתמונה נכתב: "יהודה נפלה".

טיטוס לא הסתפק בכך. הוא כינס בבנין הקוליסאום הענק שברומא כחמישים אלף איש. עם הישמע תרועת החצוצרה, הושלכו אל הזירה שבויי מלחמה רבים שהיו טרף לשיניהן של חיות טרף מורעבות. .

"אל נקמות ה'"

הקב"ה רצה להוכיח לטיטוס שניצחונותיו היו אך ורק מאיתו וברצונו, והוא נבחר רק כדי להכות ולהוכיח את עם ישראל על חטאיהם. כשחפץ ה' במפלתו של הרשע, אפילו בריה קטנה כיתוש יכולה להשפיל אותו ולמרר את חייו.

באחד הימים, נכנס יתוש לחוטמו של טיטוס ולא עזב אותו במשך שבע שנים. כל אותן שנים ניקר היתוש במוחו של טיטוס והטריף את דעתו. לא הייתה לו מנוחה ביום ובלילה, וכאבי ראש עזים תקפו אותו כל ימי חייו.

פעם, כשעבר טיטוס סמוך לחנותו של נפח, שמע היתוש את קול דפיקות הפטיש והשתתק. אמר טיטוס: "אם כן, יש תקנה. הביאו נפח לארמוני ויכה לפני". במשך שלושים יום עשה כך, אולם היתוש התרגל לקולות אלו והמשיך בזמזומיו ובניקוריו עד יום מותו של טיטוס. כשפתחו את ראשו, מצאו בתוכו יתוש בגודל ציפור דרור שמשקלה שני סלעים.

גם העיר רומי וערים נוספות נענשו בימי טיטוס, באו עליהן פורענויות שונות: רעידות אדמה, שריפות, מגיפות והתפרצויות של הרי געש.

במשך הזמן ירדה אימפריית רומי מעל מפת ההיסטוריה. היא נחרבה בידי שבטים פראיים ולא נותר ממנה שריד, כדברי הנביא ירמיה: "גם עליך תעבור כוס" (איכה ד', כ"א).

 

חורבן ביתר

  

 

הקדמה

לאחר חורבן בית המקדש השני, נותרה עיר אחת סמוך לירושלים שהצליחה לעמוד בפני הרומאים בלי שהצליחו לכובשה. מנהיגה של עיר זו, ביתר, היה גיבור עצום בשם בר כוכבא.

בר כוכבא גייס לצידו צבא חזק ביותר. כל אדם שחפץ להצטרף לצבאו, היה צריך לקטוע את בוהן ידו. בכך הוכיח את גבורתו ואת אומץ ליבו. כך אסף בר כוכבא מאתיים אלף חיילים קטועי אצבע לצבאו.

אמרו לו חכמי ישראל: "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים? אם רצונך לבחון אותם, עליך לבחון אותם בצורה אחרת. אדם שיצליח לעקור ארז מהלבנון תוך כדי רכיבה על סוס, יוכל להצטרף לצבאך". בר כוכבא עשה כדבריהם ואסף מאתיים אלף חיילים נוספים המסוגלים לעקור ארז מהלבנון תוך כדי רכיבה על סוס.

עם צבאו החזק הצליח בר כוכבא לשמור על ביתר, ובמשך חמישים ושתיים שנה לאחר החורבן לא הצליחו הרומאים לכבוש את העיר.

 

מצור על ביתר

באותם ימים, נהוג היה שכאשר נולד תינוק, היו שותלים עץ ארז, וכשנולדה תינוקת, היו שותלים עץ שיטה. את האילנות הללו היו קוצצים לפני חתונתם כדי להכין מהם חופה.

באחד הימים עברה בת הקיסר ליד העיר ביתר ונשברה יתד במרכבתה. מיד קצצו עבדיה עץ ארז כדי לעשות ממנו יתד חדש. כשראו זאת היהודים, כעסו מאד והיכו את מלווי בת הקיסר.

הלכו הרומאים לאדרייאנוס, קיסר רומא, ואמרו לו שיהודי ביתר מורדים בו. כששמע זאת הקיסר, חרה אפו והחליט לחדש את המלחמה על ביתר ולכובשה בכל מחיר. מיד שלח את צבאו לצור על העיר. מלחמות רבות ניטשו בין צבאות אדרייאנוס לצבאות בר כוכבא.

בעיר ביתר היה צדיק גדול, דודו של בר כוכבא, ושמו רבי אלעזר המודעי. כל אותם ימים היה רבי אלעזר שרוי בשקו ובתעניתו, התפלל לפני ה' וביקש: "רבונו של עולם, אל תשב בדין היום".

בזכות תפילותיו לא נפלה ביתר בידי האויב שצר עליה במשך שלוש שנים וחצי. בסופו של דבר, התייאש אדרייאנוס ורצה לחזור לארצו. בא כותי מתושבי האזור ואמר לו: "כל זמן שתרנגולת זו מתפלשת בעפר (רבי אלעזר המודעי שעסק בתפילה ובתענית), לא תוכל לכבוש את העיר. תן לי, ואני אדאג שתצליח לכבוש את העיר עוד היום".

"אנשי אמונה אבדו"

נכנס הכותי לביתר וראה את רבי אלעזר עומד ומתפלל. ניגש אליו הכותי ועשה את עצמו לוחש דבר סוד באוזנו של רבי אלעזר, אולם רבי אלעזר לא הרגיש בכך.

הלכו ואמרו לבר כוכבא: "דודך, רבי אלעזר, מבקש למסור את העיר לידי אדרייאנוס. בעינינו ראינו עתה שדבר סתר לו עם איש כותי".

שלח בר כוכבא להביא לפניו את הכותי ושאלו: "מה אמרת לרבי אלעזר ומה השיב לך?"

התחכם הכותי ואמר: "אם לא אומר לך תהרוג אותי, אולם אם אומר לך, יהרוג אותי הקיסר שלי. מוטב לי להיות נאמן לקיסר ולשמור את סודות המלכות". מתשובתו הבין בר כוכבא, שאכן יש דברי סתר בין קיסר רומי לבין רבי אלעזר.

הביאו לפניו את רבי אלעזר. שאלו: "מה לחש הכותי הזה באוזניך?" השיב לו: "איני יודע מה לחש באוזני. עסוק הייתי בתפילה ולא שמעתי מאומה". "ומה אמרת לו?" הוסיף בר כוכבא לשאול. "לא כלום", השיב רבי אלעזר. התמלא בר כוכבא כעס גדול, בעט ברבי אלעזר ברגלו והרגו.

באותו שעה יצאה בת קול מהשמים ואמרה: "אתה שברת זרועם של ישראל וסימית את עין ימינם, לפיכך 'זרעו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה'". כתוצאה ממעשיו, נלכדה העיר ביתר ובר כוכבא נהרג.

ביום תשעה באב נכנסו צבאות רומא לעיר ביתר, הרגו בה אנשים, נשים וטף והעיר כולה התמלאה דם. כמות הדם הייתה כה גדולה, עד שהסוסים שקעו בדם עד חוטמיהם, והדם הצליח לסחוף אבנים כבדות במשקל של למעלה משלוש מאות ק"ג.

כשהביאו לפני אדרייאנוס את גופתו של בר כוכבא, ראה נחש כרוך על צווארו. בחן אדרייאנוס את גופו החסון של בר כוכבא ואמר: "אילולי אלוקים הרגו, מי היה יכול להורגו?"

הטוב והמטיב

אדרייאנוס, שלא האמין שיצליח לכבוש את העיר ביתר, היה שיכור גאווה וניצחון והחליט לא לאפשר את קבורת הרוגי ביתר.

הוא ציווה להביא את כל ההרוגים לכרם גדול, שמונה עשרה ק"מ על שמונה עשר ק"מ, השכיבום בפישוק ידיים ורגליים זה על גבי זה וגדרו בהם את כרמו מכל צדדיו, בהיקף של שבעים ושניים ק"מ. אדריינוס עשה זאת כדי שתמיד יוכל להתענג למראה הגיבורים ההרוגים.

במשך שבע שנים היו הרוגי ביתר מוטלים בביזיון, אולם נעשה נס, וגופותיהם לא הסריחו. רק לאחר שבע שנים, התיר אחד ממלכי רומא לקבור את ההרוגים.

כל ישראל התאספו, טיפלו במתים והביאום לקבורה ביום ט"ו באב. באותה שעה תיקנו חכמים בברכת המזון את ברכת "הטוב והמטיב". 'הטוב' שהגופות לא הסריחו, 'והמטיב' שניתנו לקבורה.



תגובות הוסף תגובה
1.מאמר יפה מאדבתאל חיה23/07/07
2.תודה רבה לערכים ולפועלם ועל התאור המפורט בעמוד זה. (לת)שי נח24/07/07
3.ט' באב.24/07/07
4.מאד מעניןpinchas25/07/07
5.כתוב פשוט חזק ומחזקרוית סייג10/08/08
6.מאמר מדהיםיוסף10/08/08
7.תגובהמלכה13/08/08
בניית אתרים