להביט אחורה בערגה?

 


בני ישראל החלו במסע הגדול אל החופש. והנה, כבר בתחילתו שלח העם מבטים רבים אחורה. מבטים של נוסטלגיה לעבר ארץ השעבוד שננטשה. זהו עם המסוגל להעפיל אל רגעי שגב המרוממים את הרוח. ובחלוף סערת ההתרגשות לגלוש מיד במדרון הנרגנות הקטנונית אל תלונות בטון זועף, אל חוסר אמונה ואל חוסר סבלנות. תלונה על חסרונם של מי שתייה: "להמית אותי... בצמא" (י"ז, ג'), טרוניות בעטיו של לחם שאינו בנמצא: "להמית את כל הקהל ברעב" (ט"ז, ג'), וגם תאווה לארוחת צהריים בשרית לא נשכחה בהמולת הטענות והמענות. מצרים, זו האכזרית והמשעבדת, הפכה פתאום לארץ האהובה: "למה זה העליתנו ממצרים" (י"ז, ג'). ארץ שהלווא! י שהיינו נשארים בה. ארץ שבעזרת מנגנון הזכרון הסלקטיבי נשכחו צרותיה, גזרותיה וייסוריה. וכמזכרת נעימה נותרה בתודעה הקיבוצית רק תמונת: "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם" (ט"ז, ג').

פרשה זו מתארת גם את המענה האלוקי לתלונותיו המגוונות של העם. היא מספרת על מים שיצאו מן הסלע, על לחם שירד מן השמים ועל בשר שלווים שהוגש יום יום על מגש המדבר. אך המתלוננים לא היו אסירי תודה למראה שירותים יוצאי דופן אלו. הסיבה לכך טמונה בבדיקה המתמדת שערכו לאלוקים. הם רצו לברר אם "יש ה' בקרבנו אם אין" (י"ז, ז'). כלום אפשר לבטוח בו? האומנם כדאי לחסות בצל כנפיו?

הדברים לא נכתבו כדי שנדון ונחרוץ את משפטו של דור גדול זה, שזכה לגאולה ולמעמד הר סיני. הפקת הלקחים המתבקשים בעבורנו, היא מטרת הניתוח.

הפסוק הפותח של הפרשה כבר חושף חלק מהבעיה.

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... כי אמר... בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שם י"ג, י"ז).

הפחד מפני המלחמה הוא פחד טבעי ולגיטימי. גם עמים שוחרי שלום נאלצו פעמים רבות להגן באומץ ובחירוף נפש על עצמאותם. הנכונות להקרבה ולמאבק למען החירות - אות היא לחיוניותו של עם ולרצונו בחיים. לעומת זאת, רפיון הרוח, הכניעה והבריחה מהמערכה הם סימניו הברורים של המוות הלאומי. כיצד ייתכן איפוא, שזה היה מצבו הנפשי של העם בתחילת דרכו, כשהוא מביע נכונות לשוב מצריימה אל חיק הנוגשים, ובלבד שלא להתייצב מול אויב?

כיצד ייתכן שעם שהיה עד לאחד המאורעות המסעירים ביותר בהיסטוריה, ליציאת מצרים, לא היה מוכן להגן על הישגי מאורע זה? הן רק ימים ספורים קודם לכן הוכיחה לו מכת בכורות (שפגעה בבת אחת בכל בכורי מצרים) את עוצמתו האין סופית של האלוקים. הכיצד הוא אינו מאמין שבכוח האלוקים לעמוד לימינו גם במלחמות בדרך לכנען?

התשובה טמונה באופיה המורכב של נפש האדם. יוצאי מצרים לא הצליחו למחוק מעל לוח לבם עד תום את רישומה של העבדות. אמנם הם זכו להתעוררות גדולה, מרשימה ונסית, אך היא היתה בת חלוף. היא התסיסה את רוחם, שכנעה את הגיונם ואף ריגשה אותם. אולם לא די היה בעוצמתה כדי לחדור אל הרבדים העמוקים של נפשם ולשנותה.

דורות גדל העברי במשטר של עבדות, והעבדות הוטבעה במהותו. לא ניתן לעוקרה בהלם מאורעות חד פעמי. ההתנתקות ממנה תבוא בתהליך חינוכי ארוך, איטי ושיטתי.

זו הסיבה לסתירות בהתנהגותם. היטלטלות בין אמונה באלוקים לבין הפחד מפני בני אדם. מבוכה בין השאיפה לחיי טוהר רוחניים לבין חלומות הפקר של עבדים, טרוניות קטנוניות וגעגועים לארץ המוצא שבה נולדו.

נפש דור יוצאי מצרים לא זכתה לגאולה שלמה. ניצוץ עבדות תמידי היה חבוי בלבם. על כן חייב היה דור זה לסיים את חייו במדבר. למען יקום דור אחר, דור שרוחו נכונה עם אלוקים ונפשו נקיה מעבדות. דור שיעלה באומץ לב לכבוש את ארץ כנען.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים