דוד המלך ואנחנו

מאמרים נוספים
חג השבועות – חג מתן תורה
לראות את הקולות
מעמד הר סיני – מאורע חד פעמי
שמירת מרחק חיונית במעמד הר סיני
מאמרים נוספים
מפסח ועד שבועות - עצמאות מדומה ועצמאות אמת
עשרת הדברות
הר המוריה והר סיני
ההכנה לקראת...
ייחודיות דמויותיהם של בועז ורות
חג השבועות
זכרון מעמד הר סיני
דוד המלך ואנחנו
מגילת רות – מגילת החסד
"היום הזה נהיית לעם"
שתי הלחם בעצרת
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מסיני ועד הלום
נעים זמירות ישראל
לא נפולת ולא נמושה
היגיון מול דבקות
הר סיני מקומו, טבעו ופלאיו
אלקנה מנהיג המהפכה השקטה
גר הצדק פוטוצקי
סוד הגאולה
על גדות החידקל
הפועל "לשוב" במגילת רות
סיפור מגילת רות
עשרת הדברות
שיר הלל ל"חיים פשוטים"
מאמרים נוספים

כשבני ישראל היו במדבר בדרכם אל ארץ ישראל, סמוך לארצות עמון ומואב, עמון ומואב עשו מעשה, שבעטיו נאסר על עם ישראל להתחתן בגר שיתגייר מהם.

הם לא לחמו בבני ישראל, גם לא הרגו בהם. הם התעלמו מהם. על התעלמות זו נגזר להתרחק מהם לנצח.

ומדוע?

כי אביהם הקדמון של עמון ומואב היה לוט, בן אחי אברהם אבינו. כאשר לוט התנתק מאברהם והתיישב בסדום, כבשו את המחוז ארבעה מלכים, ולקחו את יושבי הערים בשבי. הם לקחו גם את לוט ומשפחתו. אברהם אבינו גייס את כל אנשיו ויצא למלחמת חילוץ. ה' עמד לימינו, המלכים וחילם ניגפו לפניו, ולוט ורכושו חולצו וניצלו. מאז חלפו תשעה דורות. עמון ומואב היו לעמים מבוססים, ועם ישראל עבר דרך חתחתים: הגלות למצרים, העבדות והדיכוי, הגאולה והפדות, והמסע אל הארץ המובטחת. ואז, כאשר עבר העם סמוך לארץ עמון ומואב, נותרו הללו אדישים.

כיצד יכולים היו לראות את נכדו של האדם, שהציל את מייסד אומתם – ולא לבוא ולומר "תודה"? לא לצאת לקראת ישראל עם תקרובת סמלית, במטרה להכיר טובה!

מי שאינו מכיר טובה, אינו יכול להימנות על עם ישראל, להיות לחלק ממנו. עם ישראל הוא עם של עובדי ה', ועבודת ה' מתבססת, בראש ובראשונה, על הכרת טובה לבורא על חסדיו.

חלפו דורות, עמון ומואב אמנם הוכיחו שהם זרים לעם ישראל, מרוחקים ומנותקים. בנוסף, בכל אותן שנים, לא ביקש איש ממואב או מעמון להתגייר. עד שבאה רות, בתו של עגלון מלך מואב, והביעה את רצונה העז לחסות בצל האמונה, ולהסתופף תחת כנפי השכינה. בועז, נשיא שבט יהודה, הביא את עניינה לפני הסנהדרין, גדולי התורה: האם היא רשאית לבוא בקהל? דנו גדולי הסנהדרין, והחליטו: "לא יבוא עמוני", אבל עמונית תבוא. ומדוע? משום שריחוקם מעם ישראל נבע מכך, שלא יצאו לקראת עם ישראל ולא קידמו את פניהם. תביעה זו אינה מופנית כלפי הנשים המואביות והעמוניות, כי דרכי הצניעות הנשית הטבעית מונעת מהן לצאת לדרכי המדבר, לעמוד בפרשת דרכים ולקדם בני עם זר. לפיכך, לא נענשו הנשים בעונש הריחוק, ונישואיהן מותרים.

בועז נשא את רות. היה זה ביום האחרון לימי חייו. למחרת נפטר. כעבור תשעה חדשים ילדה רות את בנו, עובד. האנשים ריננו שחברי הסנהדרין טעו בפסק דינם. טענו, שאסור לשאת מואבייה. והראיה: בועז שחטא בנישואי רות, נפטר למחרת יום החופה. אבל כאשר ראו שעובד, בנם, הינו צדיק וקדוש, וכן בנו, ישי. וכן שבעת בניו, כולם צדיקים וקדושים, אמרו הכול: נראה שחברי הסנהדרין צדקו, וצאצאיה של רות הגונים הם. שכן, אילו נפסלה רות לבוא בקהל, היו צאצאיה אנשים ירודים. עתה, שאין עוד פיקפוק בייחודו, מינו את ישי לראש ישיבה, וגדול היה כבודו בעירו בית לחם.

הכול היו רגועים, מלבד ישי עצמו... חשש ניקר בלבו: "האמנם, באמת, עמוני בלבד אסור בחיתון, ועמונית מותרת? כלום באמת נשא סבי כדין את רות הגיורת, ואנו יהודים כשרים? אולי נישואי איסור היו, ואף הצאצאים פסולי חיתון הם, ואסורים לשאת יהודיות לנשים?"

שבעה בנים היו לו, כולם צדיקים, תפארת לאביהם. אבל הספק לא נתן לו מנוח. מתוך שהיה ירא שמים, פרש מאישתו. והואיל ואין לו לאדם לעמוד בלא אישה, והואיל וגם אם דינו כצאצא של גר מואבי מותר לו לשאת גיורת, עמד ושיחרר את אחת מהשפחות הנוכריות שבביתו, ונשאה לאישה. ראתה אותו שפחה בצערה של גבירתה, אישתו של ישי, ועשתה כמעשה רחל ולאה עם יעקב אבינו: נדברה עם גבירתה שתבוא במקומה, וישי לא ידע.

עברו כמה חודשים, וניכר שאשת ישי הרה. נחרד ישי, כי למיטב ידיעתו לא ממנו העובר. פסול הוא, נולד בחטא, חלילה, מה יעשה?

החליט, שהילד  שיוולד יובדל מאחיו הצדיקים, יגדל לבדו, יישלח אל המדבר לרעות את הצאן. 'תווית' תוצמד לו - חותם קלון.

כך נולד דוד. בדד גדל, מרוחק ומנודה.

יש שהבדידות שוברת את רוחו של האדם, ויש שהיא מחשלת אותו. יש שהיסורים הופכים את האדם למריר, לזועף ולנרגן, ויש שהם הופכים אותו לבעל לב רגיש, ומקרבים אותו לבוראו. דוד המלך הפך את הבדידות ואת היסורים לאמצעי התעלות. מתבודד היה במדבר, מתבונן בהדר הבריאה, ורואה בכל דבר את חותם יד הבורא: "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת – מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים ח, ד).

התעלה בתורה בלי שאיש יפריעו. שפך נפשו במזמורי תהילים רוויי כיסופים: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי בארץ צייה ועייף בלי מים" (תהילים ק"ד, כ"ד), "כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך, אלוקים" (תהילים מ"ב, ב').

ויהי היום, "ויאמר ה' אל שמואל... לך אשלחך אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך" (שמואל א', טז, א). הלך שמואל, נביא ה', לבית לחם. כל זקני העיר קידמו את פניו, שאלו לשליחותו. הואיל וה' אמר לו למשוח את אחד מבני ישי למלך, ביקש לסעוד עם ישי ובניו. גילה הנביא את סוד שליחותו לישי, והוא העביר לפניו את כל שבעת בניו. כולם צדיקים וקדושים. שמואל מתפעל, אך ה' אומר לו: "לא באלה בחרתי!"

מתפלא שמואל.

"ויאמר שמואל אל ישי: 'התמו הנערים?'"

משתומם ישי, "ויאמר: 'עוד נשאר הקטן, והוא רועה בצאן'". אין הוא בני, אישתי ילדתו בחטא (כך חשב). מתבודד הוא לנפשו, מנודה מהחברה. רועה הוא בצאן, נשאירו שם. ייטב לנו, וייטב גם לו... יתכבד הנביא, ונסב לסעוד..."

"ויאמר שמואל אל ישי: 'שלחה וקחנו, כי לא נסוב עד בואו פה!'"

אין עוד ברירה. הן דבר ה' בפי הנביא, נקרא לבן הדחוי, ויראה הנביא שאינו ראוי ואינו הגון. "וישלח, ויביאהו. והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי". דוד מופיע – היישר מן המדבר, ממרעה הצאן. לבוש אדרת רועים, אבק המדבר ברגליו. ניגוד כל כך משווע לאחיו לבושי ההדר, המסובים לסעודה עם גדול הדור. "ויאמר ה' (אל שמואל): 'קום (על רגליך!) ומשחהו, כי זה הוא!"

איזה מהפך משיא הדחייה לפיסגת המעלות!

מהדחוי שבאחים לבחיר האומה! מה הייתה הרגשתו באותו רגע גדול, שהבזיק בו האור מסמא העיניים והאיר את אופל חייו?

הוא ניסח זאת במזמור קצר בספר התהילים, מזמור בן שלושה פסוקים.

השניים הראשונים מתייחסים אליו אישית: "שיר המעלות לדוד", שיר ההתעלות. "ה' לא גבה לבי, ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני". ודרשוהו חכמים:"לא גבה לבי – בשעה שמשחני שמואל למלך. ולא רמו עיני – בשעה שהרגתי את גוליית. ולא הלכתי בגדולות – כשישבתי על כס המלכות. ובנפלאות ממני – כשהעליתי את ארון ה' לירושלים".

"אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אימו, כגמול עלי נפשי". היתה  בי מידת ההשתוות, ההכרה שהכול לטובה. חשתי כתינוק הסומך על אמו.

כזה היה דוד, מלך ישראל. יצא מאפילה, משיא החשיכה, לאור גדול, לשיא האורה, ונותר בענוותנותו, תמיד ידע שאינו לבדו: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה (ה') עמדי!" (תהילים כ"ג).



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים