מגילת רות – מגילת החסד

מאמרים נוספים
חג השבועות – חג מתן תורה
לראות את הקולות
מעמד הר סיני – מאורע חד פעמי
שמירת מרחק חיונית במעמד הר סיני
מאמרים נוספים
מפסח ועד שבועות - עצמאות מדומה ועצמאות אמת
עשרת הדברות
הר המוריה והר סיני
ההכנה לקראת...
ייחודיות דמויותיהם של בועז ורות
חג השבועות
זכרון מעמד הר סיני
דוד המלך ואנחנו
מגילת רות – מגילת החסד
"היום הזה נהיית לעם"
שתי הלחם בעצרת
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מסיני ועד הלום
נעים זמירות ישראל
לא נפולת ולא נמושה
היגיון מול דבקות
הר סיני מקומו, טבעו ופלאיו
אלקנה מנהיג המהפכה השקטה
גר הצדק פוטוצקי
סוד הגאולה
על גדות החידקל
הפועל "לשוב" במגילת רות
סיפור מגילת רות
עשרת הדברות
שיר הלל ל"חיים פשוטים"
מאמרים נוספים

אבימלך איש נעמי – פרנס הדור היה. אישיות זו היתה חייבת, בהשתרר הרעב, לשמש דוגמה לחסד, לסעד ולעזר לזולת. כקברניט ספינה, הנוטש אותה אחרון בעת טביעתה, נדרש אלימלך שלא לנטוש את עירו, עד לאחר שאחרון התושבים יעזוב את המקום. אך הוא העדיף "לברוח מן המערכה", לעקור מן הארץ ולרדת לשדה מואב.

אבימלך בוחר כמקום מגורים את שדה מואב, שם ככל הנראה, מצא אוירה חברתית, התואמת את הלך מחשבותיו. בוודאי הכיר את צו התורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" ואת הנימוק: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ג, ד'-ה'), הוא העדיף לחסות בצילה של אומה זו, אולי משום שבהליכותיה ראה התאמה להליכותיו.

על רקע זה בולטות שתי הכלות הנוכריות - רות וערפה. שתי בנות מואב אלו החליטו להינשא לשני הבנים, מחלון וכיליון, וללוות אותם בחייהם ובמותם, למרות שבין שני העמים חוצצת מחיצה של ברזל, והפער בין שתי התרבויות לא ניתן לגישור.

מאוחר יותר הצטרפו שתי הכלות אל נעמי והלכו עימה לכיוון בית לחם. עורפה נעתרה לבקשת נעמי והפנתה לה עורף, ואילו רות, דבקה בחמותה ואמרה: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקיך אלוקי, באשר תמותי אמות, ושם אקבר".

רות ידעה לקראת אלו קשיים היא הולכת. אך הללו לא ריפו את ידיה.

כאשר מתקיימת השיחה הראשונה בין בועז לרות בשדה הקציר, אנו שומעים אותו אומר לה: "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך, ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום". במסירותה של רות לנעמי, היו ביטויים כנים של חסד ורצון לסייע.

כשהגיעו לעיר "ותהום כל העיר עליהן". מפה לאוזן חלפה השמועה המפתיעה, כי "הגברת הראשונה" שבה. ההתרגשות היתה גדולה, ונשות העיר תמהו: "הזאת נעמי?" נעמי, שהבחינה במבטי התימהון הסבירה: "אל תקראנה לי נעמי: קראנה לי מרא, כי המר ש-ד-י לי מאד". והוסיפה: "אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה' – למה תקראנה לי נעמי, וה' ענה בי, וש-ד-י הרע לי".

המחסור היה חמור. נעמי שתקה ולא התלוננה על מר גורלה, ורות הבינה, שבגלל מעמדה הרם, נעמי אינה רשאית להשפיל את עצמה – לרדת לשדות, לחבור לעניים וללקט מן השיריים המיועדים לנמושות. כאן גילתה רות את חסדה הנוסף עם נעמי, היא זו שפתחה והציעה: "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים, אחר אשר אמצא חן בעיניו", ונעמי, במר נפשה, משיבה קצרות: "לכי בתי!" רות ידעה, לבטח, מה צפוי לה, לנוכריה זרה, בשדות בית לחם, אך היא אוגרת כוח ואומץ ויורדת לשדה.

בהשגחה פרטית היא נקלעה לחלקת השדה אשר לבועז. גישתו החיובית של בועז וחסדו המיוחד היוו קרן אור באפילה שמסביב. 

תחילה הציע: "אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה, וכה תדבקין עם נערותי". לאחר מכן, לעת האוכל, כאשר הקוצרים ישבו לסעוד את ארוחתם, הציע לה לחם טבול בחומץ וקלי, שתאכל ותשבע.

בשלב מאוחר יותר, כשרות מצייתת להוראת חמותה, יורדת לגורן ומבקשת מבועז: "ופרשת כנפיך על אמתך", מבין הוא, מהי מידת החסד המוטלת עליו בשעה זו. לאחר שנתבררה לו מהי עמדתו של פלוני אלמוני, הגואל, בעל זכויות הקדימה – נחלץ בועז לעזרתה ונשא אותה לאשה. לא היה זה חסד עם רות בלבד, היה זה חסד גם עם מחלון המת, ועם נעמי הגלמודה, שלעת זקנתה גילתה, שיש לה "משיב נפש".

מגילת רות שולחת, איפוא, אצבע מרשיעה לעבר אלה, שהתכחשו למידת החסד והתעלמו מן העזרה ההדדית, ומעלה על נס את אלה, שידעו להתעלות, והפגינו, קבל עם, מעשי חסד, והטו שכם לנזקק הנתון במצוקה והמשווע לעזרה.   

 

 

                                        למאמרים נוספים על חג השבועות, לחץ כאן

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים