שתי הלחם בעצרת

מאמרים נוספים
חג השבועות – חג מתן תורה
לראות את הקולות
מעמד הר סיני – מאורע חד פעמי
שמירת מרחק חיונית במעמד הר סיני
מאמרים נוספים
מפסח ועד שבועות - עצמאות מדומה ועצמאות אמת
עשרת הדברות
הר המוריה והר סיני
ההכנה לקראת...
ייחודיות דמויותיהם של בועז ורות
חג השבועות
זכרון מעמד הר סיני
דוד המלך ואנחנו
מגילת רות – מגילת החסד
"היום הזה נהיית לעם"
שתי הלחם בעצרת
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מסיני ועד הלום
נעים זמירות ישראל
לא נפולת ולא נמושה
היגיון מול דבקות
הר סיני מקומו, טבעו ופלאיו
אלקנה מנהיג המהפכה השקטה
גר הצדק פוטוצקי
סוד הגאולה
על גדות החידקל
הפועל "לשוב" במגילת רות
סיפור מגילת רות
עשרת הדברות
שיר הלל ל"חיים פשוטים"
מאמרים נוספים

קצרה דעת אנוש מלהבין את חקר משפטי התורה, קל וחומר שאיננו מסוגלים להשיג את פשר דיני הקרבנות, שכולם מוגדרים בתחום ה"חוקים" שבתורה, מצוות ה' שטעם נעלם מאיתנו. אולם אשרינו שזכינו לקלוט מעט משערי האורה שפתחו לפנינו רבותינו.

יש שפע הבא לאדם ממרום, מידו הגדולה והרחבה של הקב"ה, מבלי שיד האדם תשלוט בהיווצרותו. שפע זה הוא זך ומעודן, וחתום בחותם השלימות כיאה למעשי אלוקינו. ויש שפע שהאדם מגיע אליו בפועל כפיו, בעמלו וביגיעתו. גם שפע זה מעיד על טוב הבורא, שהרי לולא ברכתו, כל פרי עמל האדם היה עולה בתוהו. אך מכיון שיד אנוש שולטת ביצירה זו, היא אינה יכולה להיות מושלמת, שהרי יוצר בלתי מושלם לא יוכל להוציא מתחת ידו יצירה שאין בה חסר. למרות זאת, יש ביצירה זו טעם מתוק. לחם המושג בעמל, מתוק הוא לחיך, אין הוא "נהמא דכיסופא", לחם חסד.

זהו ההבדל הבולט בין המן, שהיה מאכלם של ישראל במדבר , לבין ברכת הארץ. המן הוגדר על ידי הקב"ה כלחם מן השמים, כאמור (שמות ט"ז, ד'): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", ואילו משעה שנכנסו ישראל לארץ, הם החלו ליהנות מלחם הארץ, כאמור (במדבר ט"ו, י"ט): "והיה באכלכם מלחם הארץ". אמנם אין זה הלחם שהיו ישראל אוכלים במדבר, ושהיה ניתן לטעום בו את כל סוגי הטעמים, אולם יש בו את המעלה שאין בלחם חסד.

שני סוגי הלחמים שמהם ניזונו ישראל במדבר ובארץ ישראל, רומזים לדרכי עבודת ה'. במדבר התנהלו ישראל כבנים הסמוכים על שולחן אביהם, חופשים מעבודת שדה וכרם, ופנויים כליל לחזות בנועם ה' וליהנות מזיו שכינתו. לעומת זאת בארץ, היה עליהם לשלוח ידם גם במלאכת כפיים. היתה זו עבודה נכבדה ביותר, כי תפקידם היה לקדש ולזכך גם את החומר. בטוהר ליבם הם רוממו וקידשו את הארץ. כל זה נרמז בשתי הלחם. קרבן זה רומז לדמיון ולהשוואה שבין שני סוגי הלחמים, ושניהם כאחד הונפו לגבוה.

המצה קרויה בזוהר הקדוש בשם: "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה. ההיצמדות למקור הראשוני של השפע האלוקי, בטרם תשלוט בו יד אדם, כלומר, בטרם יחמיץ, היא המחזקת את האמונה ומקשרת את האדם בקשר אמיץ אל בוראו. לעומת זאת, שתי הלחם של חג השבועות צריכים לבוא דווקא מן החמץ. החמץ מבטא את העיסה שנילושה בידי אדם ואינה נמצאת בצורתה המקורית. בשבועות גם היא קריבה לגבוה. אמנם ככל שהשפע מתרחק ממקורו הראשוני הוא מאבד את אופי רוחניותו והופך להיות יותר גשמי, אולם בחג השבועות גם הגשמיות עשויה להתעלות ולהתקדש בקדושה של מעלה.

אמור מעתה, אמנם המצה היא מאכל האמונה, אולם בשתי הלחם הבאים מן החמץ, שיש בהם רמז ל"לחם הארץ", האמונה מתבטאת בצורה גבוהה יותר. זהו הלחם שיש בו מגע יד אדם, ודוקא משום כך, בולטת בו הכרת האמונה של האדם שהכל בידי שמים. גם על המאכל היום יומי חלה ברכת ה'.

 

התורה תבלין ליצר הרע

תיקון זה של עולם החומר, הרמוז בשתי הלחם, קשור בקשר הדוק למתן תורה בחג השבועות. למלאכים, שיצר הרע אינו שולט בהם אין צורך בתורה, רק אנו, בני האדם, שיצר רע פועל בקרבנו, זקוקים לתורה שתהווה משקל נגד במלחמת היצר. לכן, דווקא עם ישראל זכה לקבל את התורה.

גם בימינו, שחסרנו את האפשרות להקריב את שתי הלחם בבית המקדש, מצאנו בהלכות החג רמז לעיקרון זה. נאמר בגמרא (פסחים ס"ח, ב'): "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם". כלומר, גם לדעות הסבורות שרשאי האדם לקדש את שאר החגים מבלי לאכול, ולהתרכז בהם רק בתורה ובעבודה, בחג השבועות הוא חייב לקבוע סעודה. במבט שטחי היה נראה להיפך. הרי  התורה היא המימד הרוחני של הבריאה, ולכן, בזמן מתן תורתנו לכאורה היה ראוי לעסוק רק ברוחניות, מבלי שיתוף של שמחה גשמית כלשהי. אך ההלכה מלמדת להיפך. המאפיין של חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הוא החיבור המקודש בין העליונים לתחתונים, עד שאפילו פעולות חומריות יכולות להחשב כמעשים מקודשים. גם אכילה ושתיה עשויים להיות קודש לה'.

חג השבועות הוא החג המבשר את כיבוש החומר ואת הפיכתו למכשיר המוביל אל הקדושה.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים