בין המצרים

מאמרים נוספים
פנינו לעתיד
מגן עדן לעגל הזהב
לבכייה יש תפקיד
אילו חיינו בדור החורבן...
מאמרים נוספים
מה שחסר
לקחי החורבן
הצום על חורבן בית המקדש
ניסים ומשמעותם
חשיפת הכותל המערבי
צער על החורבן
מרידת בני עיר המלוכה
בזמן שבית המקדש קיים
העונש ולקחו
האסון היה צפוי
היכן נמצאים כלי בית המקדש?
"משנכנס אב ממעטין בשמחה"
בין המצרים
נבואת ירמיהו ומגילת איכה
שיבת ציון ובניין הבית השני
הקנאים ושנאת אחים
ירושלים לדורותיה
מאמרים נוספים

הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, מסמלים ימים מרים לישראל. חמש פורענויות אירעו בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות במעשה העגל, בוטל קורבן התמיד במצור בימי בית המקדש הראשון, הובקעה ירושלים בידי צר בימי חורבן הבית השני, הנציב הרומי אפוסטומוס שרף את ספר התורה והועמד צלם עבודה זרה בהיכל בית המקדש.

לכאורה, רשימה זו לוקה בחוסר איזון. כיצד אפשר לכרוך יחד, בנשימה אחת, פורענויות נוראות ששינו את מהלך ההיסטוריה היהודית, שבירת הלוחות, העמדת צלם בהיכל והבקעת ירושלים עם שריפת ספר תורה.

כמה ספרי תורה נשרפו מאז בכל גלויות ישראל, בתקופתם של הנאצים הארורים, וגם בזמננו, בהצתת בתי כנסת בצרפת, בתורכיה, בשוויץ, ברוסיה ובאיטליה? אם כן, מדוע מציינים לנצח ספר תורה אחד שנשרף לפני כמה עשרות דורות?

אין זאת אלא שקהו רגשותינו, נאטם ליבנו.

אנו מגיבים בשוויון נפש על הרוג אחד "בלבד", על משפחה שהתייתמה. אותנו כבר לא יזעזע דבר. טעות היא לשאול: מה הרעש על נפש אחת, אם בחורבן בית המקדש, בחורבן ביתר, ובשואה מתו מיליונים. האם בשל כך התמעט צערו של היחיד, והאדם שוב אינו עולם מלא?! נעשינו קהי רגש. פיגוע שבו יהודי נפצע קל, משמח לב. ברוך השם, לא קרה אסון.

צום י"ז בתמוז בא להחזיר אותנו לשפיות. על כך ש"שרף אפוסטמוס את התורה", על כל עם ישראל לצום. מותו של כל יהודי שקול לשריפת ספר תורה.

אחד מהדברים הנוראים שאירעו בי"ז בתמוז – בטלה הקרבת קורבן התמיד. על נסיבות הביטול שנינו בגמרא: כשצר האויב על ירושלים, היו הכוהנים מורידים בחומה ארגז מלא דינרים, והצוררים העלו תמורתם שני כבשים לקורבן התמיד. היה שם זקן רשע שאמר להם: כל זמן שהיהודים מקריבים את קורבנותיהם, לא תוכלו להם! למחרת, הורידו להם דינרים ושיגרו תמורתם חזיר. כיוון שהגיע החזיר לחצי החומה, נעץ טלפיו והזדעזעה ארץ ישראל. ובתלמוד הירושלמי כתוב: באותה שעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית.

המסר חד ונוקב: לא הקרב מכריע את המערכה, אלא הקורבן. לא בחייל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'!

כששאלו בגמרא: בית ראשון מפני מה חרב? לא ענו שהיה כשל צבאי, שהסתמכו על משענת קנה רצוץ, שהתגרו במעצמה עולמית. ענו שחרב מפני שלוש עבירות חמורות שהיו בו. גם בית שני לא חרב בגלל כישלון המרד וגבורת הרומאים. הוא חרב בגלל עוון שנאת חינם. כך במישור הלאומי וכך במישור הפרטי. לפיכך צמים אנו בשבעה עשר בתמוז, לפני שהגיע יום החורבן, כדי לחשוב על הסיבות שגרמו לו. לחשוב ולשוב!

מעניין, מדוע אנו צמים בשבעה עשר בתמוז, יום הבקעת החומה, ואבלים עד לתשעה באב - יום החורבן, ואילו מיד לאחר היום המר והנמהר אנו מפסיקים את האבלות? מדוע אנו אבלים לפני החורבן, יותר מאשר לאחריו!

עלינו לחוש חרדה ופחד מפריצת החומה. כשנפרצת החומה ונופלות הגדרות, מי יודע לאן יוביל החורבן והיכן יסתיים. הדבר אמור לגבי כל אדם ובכל דור. לכולנו יש חומות שמאחוריהן אנו בונים את חיינו, את בית המקדש הפרטי שלנו ואת מצוות הקדושה שבחיינו. באופן מיוחד עלינו להשגיח שלא ייפרצו החומות, שיישארו על תילם הגדרים והסייגים שהצבנו לעצמנו. סייגים חברתיים, גדרי התנהגות, חומות הצניעות. כי כאשר "ופרצו חומות מגדלי", אזי "וטימאו כל השמנים"...

עלינו לשים לב מאלו מקומות נדיר את רגלינו, כיצד לאכול ומה לאכול, מה לקרוא ומה לראות. נזכור: אם יהרסו החומות הללו, עלול חלילה גם "בית המקדש" הפרטי שלנו לההרס. נגן, אפוא, ונשמור מכל משמר על החומות.

משנכנס אב ממעטין בשמחה. לכאורה, האבל על חורבן בית המקדש הוא בגדר אבלות ישנה, אך עם זאת, הוא לא התעמעם. כאז כן היום מבקשים אנו: "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים". דיני האבלות נוהגים, קינות איכה נשמעות בקול נהי. מהו סוד אבלות זו שמחוסנת מפני הכלל: גזירה על המת שישתכח מן הלב?

מיום שחרב בית המקדש, אומרת המשנה, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. בית המקדש היה מקור הקדושה, הטוהר והזוך. הוא היה מקור הנבואה ורוח הקודש. מקום עליית התפילות וירידת השפע. מאז החורבן, בכל דור ודור, אנו חשים את תוצאות האובדן. אנו חווים את ההידרדרות ואת הסחף שבעקבותיו. ממילא, אבלנו גדול ויגוננו מתגבר, עדי שננוחם בבניין שלם. ראוי הוא המקדש שנקונן עליו.

 מתהלכים סיפורים רבים כיצד בדורות הקודמים ניתן היה למשש את אווירת תקופת בין המצרים. קדרותו של חודש אב ניכרה על כל פנים. המושג "ממעטים בשמחה" היה מוחשי. האבל והצער היו כנים, פורצים מלב הומה געגועים. ועל אחת כמה וכמה רב היה הצער ביום תשעה באב עצמו.

ואילו אצלנו, עולם כמנהגו נוהג. חסר לנו הלב לחוש בגודל האבידה.

חז"ל אמרו שבית המקדש היה קרוי גם "משכן", כי שימש כמשכון לעוונות ישראל ובזכות חורבנו ניצלנו. שהרי "שפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים", ושיכך חרון אפו ולא פגע בנפש. המעט שאנו יכולים לעשות הוא לנצור את תקופת חורבנו, להתפלל ולקונן, לייחל ולקוות לבניינו.

וכך כתב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ולמעשי אבותינו, שהיו כמעשינו עתה, עד שגרמו להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'".

עיקרון זה של היות הצומות ימי חשבון נפש ויישור דרך, מסביר מדוע עתידים ימים אלו להפוך לששון ולשמחה ולמועדים טובים. כי כתוצאה מהם ומחשבון הנפש שעוררו, נזכה לגאולה הקרובה במהרה.

בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר. חיל האויב כבש את עיר הקודש, הרג ולא חמל, והמשיך לעבר הר הבית, לכיוון חומות בית המקדש. ועדיין, עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה, עדיין יכול היה האויב לסגת, יכולה היתה ירושלים להשתקם. כל זמן שהלב פועם, יש תקווה לחולה, המצב אינו אבוד. בשמים חיכו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה, אבל בעיוורון השליך העם את יהבו על בית המקדש, מתוך התעלמות מחובותיו שלו כלפי המקום הקדוש וכלפי השכינה השורה בו.

לא תיתכן נאמנות חד צדדית. אז ניתנה הרשות למשחית, וביום המר והנמהר, יום תשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. השכינה התנתקה ועלתה למרום. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת. דרך זו נמשכת אלפיים שנה של הפקת לקחים, והיא תסתיים רק כאשר נשוב לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו.

החטאים, הם שפרצו את החומה לפני האויב. כי "לא הנחש ממית, אלא החטא ממית".

לאחר הצום פוקעים דיני האבלות. מעתה המבט מופנה לעתיד, אל חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, שבא מייד לאחר חודש החורבן. תקופה של עריכת חשבון נפש עם הפנים קדימה, עם תקווה לעתיד. "תם עוונך בת ציון". החורבן הוא סיבת הבניין הנצחי והוא בבחינת "סותר על מנת לבנות במקומו". המקדש העתיד להיבנות, יהיה מפואר ומשוכלל שבעתיים. לא בידי אדם ייבנה, הקב"ה עתיד לבנותו: "מקדש ה' כוננו ידיך". ובמקדש הזה לא ישלוט שונא לעולם. אור השכינה יזרח על בית המקדש, עד שתהיה השמש כהה למולו. ויהיה כעמוד אור מן השמיים, המגיע עד הארץ, והכול הולכים לאורו, ככתוב: "והלכו גויים לאורך".

ומה ראוי יותר לחתום בו את הנושא, אם לא הפסוק מספר ישעיהו פרק ב': "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

בניית אתרים