ירושלים לדורותיה

מאמרים נוספים
פנינו לעתיד
מגן עדן לעגל הזהב
לבכייה יש תפקיד
אילו חיינו בדור החורבן...
מאמרים נוספים
מה שחסר
לקחי החורבן
הצום על חורבן בית המקדש
ניסים ומשמעותם
חשיפת הכותל המערבי
צער על החורבן
מרידת בני עיר המלוכה
בזמן שבית המקדש קיים
העונש ולקחו
האסון היה צפוי
היכן נמצאים כלי בית המקדש?
"משנכנס אב ממעטין בשמחה"
בין המצרים
נבואת ירמיהו ומגילת איכה
שיבת ציון ובניין הבית השני
הקנאים ושנאת אחים
ירושלים לדורותיה
מאמרים נוספים

קשה להקיף היסטוריה של כמעט שלושת אלפים שנה.

מאז כבש דוד המלך את ירושלים, מונים בירושלים כעשר תקופות היסטוריות. כל תקופה ואפיוניה המיוחדים.

כל אלו השפיעו על האירועים המרכזיים שעברה העיר, על מעמדה, על הרכב תושביה, על חומותיה ועל בנייניה.

ירושלים הרומית-ביזנטית אינה דומה לירושלים בתקופה המוסלמית, וירושלים של אחרי מלחמת השחרור אינה דומה לירושלים שלאחר מלחמת "ששת הימים".

מאלף לסייר בירושלים ולהתבונן בשרידים השונים של כל תקופה. אין מקום בעולם כמו ירושלים, שניתן לחוש בו את משק כנפי ההיסטוריה. אתה מהלך בירושלים וחש כי אתה נמצא בארץ התנ"ך: כאן ניבאו הנביאים, כאן חיו המלכים, כאן התנוסס בית המקדש בתפארתו. כאן שרר שלטון התורה בתקופת עזרא ואנשי כנסת הגדולה, וכאן, בירושלים עיר הקודש, היו החורבנות הגדולים של שני בתי המקדש...

במאמר שלפנינו ניגע נגיעה קלה במגוון נושאים. נביא עובדות היסטוריות ונדגיש את האירועים/המקומות שהשאירו את רישומם עד ימינו.

 

מקור השם ירושלים

ירושלים התפרסמה לראשונה בתולדות ישראל בשם "שלם", כמבואר בספר בראשית: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין" (י"ד, י"ח-י"ט). אונקלוס מתרגם: "מלך שלם – מלכא דירושלים".

המדרש מסביר את מקור השם ירושלים: "אברהם קרא אותו יראה, שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'. שם קרא אותו שלם, שנאמר: 'ומלכי צדק מלך שלם'. אמר הקב"ה: הריני קורא אותו ירושלים, כמו שקראו שניהם: יראה שלם, ירושלים" (בראשית רבה נ"ו, י'). (א' וה' שנפלו מהמלה יראה – הפכו ל-ו' במילה ירושלים).

 

ירושלים עם כיבוש הארץ - לראשונה מוזכרת ירושלים בנ"ך בספר יהושע. שם מסופר על מלחמת חמשת מלכי האמורי, וביניהם אדני צדק מלך ירושלים, נגד יהושע (פרק י').

בזמן בוא שבטי ישראל אל הארץ, היתה ירושלים עיר חזקה ותושביה יבוסים. הכתוב מתאר: "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם" (יהושע ט"ו, ס"ג). היא נותרה עיר יבוסית במשך מאות שנים עד ימות דוד.

 

תקופת הבית הראשון

ירושלים בימי דוד המלך - רק בימי דוד המלך (בשנת 2892 לבריאת העולם) נכבשה ירושלים לראשונה. העיר ששכנה למרגלות הר המוריה, היתה מוקפת חומה וקשה היה לכובשה. המדרש מתאר את האופן שבו כבש יואב, שר צבא דוד, את העיר.

דוד ישב במצודה וקרא לה עיר דוד. הוא העלה את ארון ברית ה' אל העיר וירושלים הפכה למקום מושבו של מלך יהודה וישראל.

בידי דוד היתה קיימת תכנית ההיכל כפי שהועברה אליו במסורת ממעמד הר סיני. דוד שאף לבנות בית לכבוד ה', אך הדבר נמנע ממנו, כדברי הכתוב: "והאלוקים אמר לי לא תבנה בית לשמי, כי איש מלחמות אתה... ויאמר לי, שלמה בנך הוא יבנה ביתי" (דברי הימים-א כ"ח, ג', ו').

תרומתו של דוד לבניין המקדש היתה בקנותו מארנן (ארונה) היבוסי את חלקת השדה על הר המוריה. המקום נקנה בכסף מלא, להורות את בעלות עם ישראל על המקום. דוד נתן לשלמה את תבנית המקדש כולו על כל אגפיו ואת הכסף והזהב הנצרכים לבנייתו.

ירושלים בימי שלמה המלך - גולת הכותרת של תקופת שלמה היתה הקמת בית המקדש (2928).

עם חנוכת בית המקדש הפכה ירושלים להיות מרכז העולם ולב העם. שלוש פעמים בשנה עלו אליה לרגל. עבודת הקרבנות נעשתה רק במקדש והיתה אסורה בבמות.

ארבעים שנה מלך שלמה. שנים שעליהן נאמר: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים-א' ה', ה').

ירושלים שמשה בשיא תפארתה כבירת יהודה וישראל במשך כשבעים ושלוש שנה (33 שנות מלכותו של דוד בירושלים ו-40 שנות מלכות שלמה).

התפלגות הממלכה (2964): לאחר מות שלמה התפצלה הממלכה. מלכות יהודה ובירתה – ירושלים, ומלכות ישראל ובירתה – שכם. העם האשורי הביא לחורבנה של מלכות ישראל עם הגלייתם של עשרת השבטים בשנת 3205.

מלכות חזקיהו - בימי חזקיהו המלך התרחבה ירושלים בשטחה ובמספר תושביה. התרחבות העיר כללה – נוסף לעיר דוד והר המוריה – את העיר העליונה, כיום הרובע הארמני והרובע היהודי. סנחריב מלך אשור עלה על ירושלים וצר עליה. חזקיהו ביצר את העיר בבנותו חומה עבה סביב לה ("החומה הרחבה הנמצאת ברובע היהודי), ודאג לאספקת מים לתושביה. לשם כך הוא חצב נקבה שהובילה מים ממעיין הגיחון לתוך העיר (נקבת חזקיהו). המצור של צבא אשור הוסר ביד ה'.

תחילת גלות בבל - בימי יהויקים (שנת 3320) עלתה בבל על ירושלים והגלתה חלק מהעם היושב בציון (גלות הילדים). שבע שנים לאחר מכן (3327) היה הגל השני של הגלות - גלות החרש והמסגר - בימיו של יהויכין. החרש והמסגר הם כינוי לטובי העם ולגדולי התורה שבו.

בימי צדקיהו שמרד במלך בבל, צרו הבבלים על ירושלים ורעב כבד שרר בעיר. מגילת איכה מתארת את המצב הנורא ששרר בה.

חורבן בית המקדש הראשון - 410 שנים עמד בית המקדש על תילו. בשנת 3338 (ג"א של"ח), בתשעה באב, שרפו הבבלים את בית המקדש: הבבלים החריבו את העיר והעם הוגלה לבבל.

העם יצא לשבעים שנות גלות בבל.

 

תקופת הבית השני

תקופה זו היא התקופה הסוערת ורבת התהפוכות בתולדות עם ישראל. נתייחס רק לציון רצף האירועים ולהשפעתם על העיר.

שלטון פרס - עם הכרזת כורש בשנת 3390, שב העם לארצו. בראשו עמד זרובבל שבנה מחדש את בית המקדש. בשנת 3408 החלו בבנייתו ובשנת 3412 – חנכוהו. בינתיים, בשושן הבירה, התרחש בשנת 3405 סיפור המגילה ונס פורים.

זוהי תקופת שיבת ציון, עליית עזרא ונחמיה ואנשי הכנסת הגדולה. עזרא הסופר ואנשי הכנסת הגדולה שמרו את משמרת התורה וההלכה על ידי התקנות שתקנו. נחמיה שעלה אחרי עזרא, שיקם את חומת ירושלים ההרוסה.

עם פטירת עזרא בשנת 3448 פסקה הנבואה בישראל, והתחילה תקופת התנאים והזוגות.

שלטון יוון - בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, פסקה ההשפעה הפרסית על ארץ ישראל והתחיל שלטון יון.

כיבושיו של אלכסנדר מוקדון לא הביאו לתמורה מדינית בלבד, אלא גם לשינויים תרבותיים בעלי השלכות נרחבות. מעתה, עמד האזור כולו תחת השפעתה של התרבות ההלניסטית. חלומו של אלכסנדר התממש: היוונית היתה לשפת העולם. החינוך, הלבוש, המבנים, מופעי התרבות, הספורט והספרות - היו כמו ביון.

במציאות חדשה זו היה על העם היהודי להמשיך ולשמור על ייחודו. גלות יוון אינה מגלה את העם מחוץ לארצו, אלא היא מגיעה לארץ ישראל! בית המקדש בנוי, אך עם ישראל שרוי בגלות רוחנית! אחרי עשרות שנים חדרה ההשפעה גם לירושלים. כל סממני החילון תחילתם בתקופה זו.

ירושלים שינתה את פניה. ההתייוונות פשטה בעיקר בקרב אנשי האצולה הירושלמית, עד כדי העברת הכהונה לידי מתייוונים. הם שינו את לשונם (שימוש בשפה היוונית), את שמם (אימוץ שמות יווניים: הכהן הגדול הפך מיהושע ליסון) ואת לבושם. ירושלים הפכה ל"אנטוכיה שבירושלים". הוקם מגרש ספורט ליד הר הבית, הקימו גמנסיה (מוסד לפיתוח כושר ספורטיבי) וכן אפביון – בית ספר ללימוד השפה היוונית.

גזרות השמד של אנטיוכוס גרמו לפרוץ מרד החשמונאים.

בשנת 3622, התרחשו נס חנוכה וחנוכת בית המקדש.

גלות יוון נמשכה 180 שנה.

תקופת החשמונאים - שלטון יוון הסתיים עם נצחון החשמונאים וכינונה של מדינה חשמונאית עצמאית. תחת שלטון החשמונאים חזרה ירושלים להיות בירת ישראל. בתקופתם נבנתה "החומה הראשונה" אשר כללה בתוכה את עיר דוד (העיר התחתונה), את הר הבית ואת העיר העליונה (עד לקו השוק של ימינו).

103 שנות שלטון החשמונאים הגיעו לקיצן לאחר מאבקים פנימיים ומלחמת אחים אשר גרמו להתערבות המעצמה הרומית.

תקופת הורדוס: הורדוס המלך העריץ שעלה לשלטון בחסד הרומאים, שינה כליל את פניה של ירושלים.

הצורך להבטיח את שלטונו כלפי פנים וכלפי חוץ, אהבת הפאר והרצון להנציח את שמו – כל אלו בצירוף אוצרותיו שבאו לו מהמסים ומעסקי המסחר, גרמו להורדוס שיפאר ביותר את ירושלים. הוא הקים לעצמו ארמון מפואר בעיר העליונה, שממנו יכול היה להשקיף על המקדש. כדי לשעשע את ידידיו המתייוונים בנה תיאטרון בעיר העליונה, רובע האמידים.

בעיר התחתונה, למרגלות המקדש, בנה אצטדיון שנערכו בו תחרויות והתגוששויות. הורדוס, שתמיד היה ירא מפני מרד, חיזק את העיר. ארמונו הוקף חומה, והיה מוגן מצד צפון בשלושה מגדלים חזקים שהיו קרויים על שם אחיו פצאל, אשתו מרים וידידו היפיקוס.

"החומה השניה" נבנתה, כנראה, בימיו. היא הקיפה את השווקים שהתפתחו מצפון לעיר. כדי לשלוט במקדש הפך הורדוס את המבצר, שהיה בנוי בפינה הצפונית מערבית של הר הבית למבצר ענק ששמו: "אנטוניה" (לכבוד מרקוס אנטוניוס).

הורדוס הכפיל את שטח רחבת הר הבית. הוא בנה את "הסטיו המלכותי" (עמודים מקורים) בחלק הדרומי של הר הבית. וקשר אותו עם העיר על ידי גשר הקרוי כיום: "גשר רובינסון".

את שיא מפעליו של הורדוס רואים בבנייה מחדש של בית המקדש. הוא בנה בית מקדש מפואר, עד שאמרו החכמים: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו".

103 שנים שלט בית הורדוס. למעשה, שלטו בארץ הנציבים הרומיים. בשנתיים האחרונות לפני החורבן פרץ המרד הגדול נגד רומי שהביא למלחמה קשה בירושלים.

420 שנה עמד בית המקדש השני על תילו. בשנת 3828, בתשעה באב, שרף טיטוס את בית המקדש השני.

את שרידי החורבן הגדול ניתן לראות עד היום למרגלות החומה המערבית של הר הבית. בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו לאחר מלחמת "ששת הימים" נמצאו שרידי האבנים הגדולות שהופלו מראש הכותל המערבי, כאשר הרסו הרומאים את בית המקדש.

 

ירושלים לאחר החורבן

התקופה הרומית-ביזנטית - למרות מצבם הקשה של היהודים בתקופה זו, תקופה זו מצויינת בתולדות ישראל כ"תקופת המשנה והתלמוד".

בשנים אלו נוצרה ספרות תורנית רחבת היקף בתחומי ההלכה והמדרש וגם בתורת הנסתר ("הזוהר" שחובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי) ונכתבו פיוטים רבים על ידי גדולי הפייטנים בארץ ישראל (רבי אלעזר הקליר).

בשנת 3948 - חתימת המשנה ע"י רבי (רבי יהודה הנשיא).

בשנת 4128 - חתימת התלמוד הירושלמי (בטבריה).

בשנת 4260 - חתימת התלמוד הבבלי.

התקופה הרומית נחלקת לשניים:

התקופה הרומית (70-324 לספירה) - רומי האלילית.

התקופה הביזנטית (324-638 לספירה) - הנצרות מופיעה בעולם ורומי מקבלת עליה את הנצרות כדת השלטת.

התקופה הרומית - לאחר חורבן בית המקדש השני חרבה ירושלים וארץ יהודה הפכה שממה. המרכז היהודי עבר ליבנה, יחד עם רבי יוחנן בן זכאי. את מקום המקדש תפס בית המדרש, מקדש התורה.

כעבור שישים שנה פרץ מרד בר כוכבא בעקבות החלטתו של אדרייאנוס, קיסר רומי, להקים עיר אלילית חדשה על חורבות ירושלים ולהסב את שמה לאיליה קפיטולינה.

במהלך המרד שוחררה ירושלים, אך בסופו של דבר, נכשל המרד. שארית היהודים התבצרה בביתר. לאחר מצור כבד שנמשך שלוש וחצי שנים, נלכדה ביתר בתשעה באב (בשנת 3880) והמרד דוכא באכזריות רבה.

מרכז החיים עבר לגליל.

אדרייאנוס חידש את בניית איליה קפיטולינה ואסר על היהודים לשוב אליה. גבולותיה של העיר היו כמו אלו של העיר העתיקה בת זמננו. העיר הוקמה כעיר רומית לכל דבר. היו בה תיאטרון, בתי מרחצאות ואנדרטאות לכבוד הקיסר.

מעמדה של ירושלים היה כשל קולוניה, עיר לא בולטת בקיסרות. הבירה המדינית של הארץ היתה קיסריה.

התקופה הביזנטית - עם קבלת הנצרות כדת השלטת, חדלה ירושלים להיות עיר שדה והפכה לעיר נוצרית מובהקת. חודש האיסור על היהודים לבקר בעיר, מלבד פעם אחת בשנה – בתשעה באב. העיר התרחבה מאוד וכללה גם את עיר דוד ואת הר ציון. הכנסיות הגדולות הנמצאות בעיר העתיקה ועל הר הזיתים נבנו בתקופה זו. הר הבית היה שמם, ובאופן מכוון מצד השלטונות הפך למזבלה שגלי אשפה נערמו בו.

לתקופה זו השפעה רבה על מבנה העיר. העיר נבנתה כדוגמת הערים הרומיות שבהן שני הרחובות הראשיים חוצים את העיר לאורכה ולרוחבה ומחלקים את העיר לרבעים. מבנה העיר העתיקה של ימינו – יסודותיו מתקופה זו. את שרידי הרחוב הרומי ניתן לראות בקארדו, ברובע היהודי בעיר העתיקה.

התקופה המוסלמית הקדומה - במאה השביעית הופיעה בעולם דת חדשה - האיסלם. החליפים (ממלאי מקומו של מוחמד) הרחיבו את ממשלת האיסלם מעבר לגבולות ערב. הם כבשו גם את ארץ ישראל. בשנת 638 נכנעה ירושלים בפני המוסלמים.

כיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים הציל את היהודים מרדיפות הנוצרים. החליף הכובש עומר העניק להם חופש דת, ודרש מהם רק מס גולגולת ומעשר תבואה.

במהלך התקופה עברה הארץ תחת שלושה בתי שלטון מוסלמיים.

בתקופת בי אומיא נבנו על הר הבית כיפת הסלע (בשנת 691) ומסגד אל-אקצא. בנייתם במקום שבו עמד בית המקדש ניצלה את הסמליות הרוחנית של המקום.

בתקופה זו נבנו גם ארמונות בית אומיא מדרום להר הבית, תוך כדי שהם משתמשים באבני החורבן הגדולות.

בתקופת בית עבס נאסר על היהודים לשבת בירושלים. ירושלים לא היתה חשובה מבחינה מדינית, והעיר רמלה הפכה להיות בירת מחוז "פלסטין".

בתקופה השיעית–פטימית חזרו היהודים לירושלים, אך בתקופת שלטונו של החליף אל-חאכים (בראשית המאה האחת עשרה) ערך החליף רדיפות נגד יהודים ונוצרים וציווה להרוס את בתי הכנסת ואת הכנסיות בעיר. גם רעשי אדמה שאירעו באותה תקופה מוטטו חלק מהחומות ומהמבנים שבעיר.

במרוצת הזמן זנחו המוסלמים את השם "איליה" ואימצו את השם המבוסס על המסורת היהודית: אל-מקדס (עיר בית המקדש), ולבסוף אל-קודס (הקודש), כפי שהערבים מכנים את ירושלים עד היום.

התקופה הצלבנית - התעוררות דתית נוצרית יצרה את תנועת מסעי הצלב לשחרורם של ארץ ישראל ושל המקומות הקדושים לנצרות משלטון האיסלם. בשנת 1099, כבר במהלך מסע הצלב הראשון, נכבשה ירושלים לאחר מצור של חמישה שבועות.

ההשתלטות על העיר היתה מלווה בהרג המוני של היהודים ושל המוסלמים. חלק מבני הקהילה היהודית הובל לאשקלון למכירה לעבדים.

ירושלים הפכה לבירת הממלכה הצלבנית.

עדויות על התקופה שאובות מתיאור מסעותיהם של נוסעים יהודיים, כמו בנימין מטודלה שיצא מספרד בשנת 1167 למסע בארצות שונות. ספר מסעותיו הוא מקור חשוב על המקומות ועל הקהילות היהודיות שבהן.

הרכב האוכלוסיה של ירושלים השתנה לחלוטין. על היהודים נאסר לגור בעיר ובנימין מטודלה מעיד שמצא בה רק ארבעה יהודים. הגעגועים לעיר מוצאים את ביטויים בשיריהם של משוררי ספרד. מסופר כי באותה תקופה עלה רבי יהודה הלוי לארץ ישראל ונהרג על אדמתה.

גודלה של העיר היה כגודלה של העיר העתיקה בימינו. ירושלים הצלבנית שקקה חיים. חומת העיר חוזקה, המעוז העיקרי בעיר היה מצודת העיר (מגדל דוד) שנבנתה על יסוד מגדלי הורדוס.

גם ארמון המלך עבר לשטח המצודה. מבני הדת המוסלמים הפכו למבני דת נוצריים. גם המסגדים על הר הבית הפכו לכנסיות.

התקופה האיובית - הממלכה הצלבנית שהתבססה על שכירי חרב זרים, לא עמדה בפני הלחץ המוסלמי. בשנת 1187 נחלו הצלבנים תבוסה בקרב חיטין, בגליל התחתון. המפלה הצבאית המוחצת שספגו מידי כוחותיו של צלאח אל דין מבית איוב (ממוצא כורדי ארמני), סימלה את תחילת הקץ של השלטון הנוצרי בארץ ישראל. שלושה חודשים לאחר מכן עמד המצביא המוסלמי בשערי ירושלים. לאחר חמישה ימי מצור ומשא ומתן נכנעו תושבי העיר תמורת כופר נפש.

פני העיר האיובית הפכו שוב מעיר נוצרית לעיר מוסלמית.

עם כניסתו של צלאח א-דין לירושלים, הוא שם לו למטרה לטשטש את אופיה הנוצרי. הוא הסיר את הצלבים, והמסגדים שהפכו לכנסיות, חזרו לתפקידם. מבנה כיפת הסלע קושט בזהב שהנציח את כיבוש העיר מחדש.

היהודים בירושלים האיובית: לאחר האיסור על היהודים לשבת בירושלים בתקופה הצלבנית, חזרו היהודים לעיר בעקבות הכיבוש המוסלמי. כעשרים שנה לאחר כיבוש העיר ביקר בה יהודה אלחריזי (משורר ומתרגם שחי בספרד וביקר בארץ ישראל. בספרו "תחכמוני" תיאר את מסעותיו בעברית). ממקורות שונים עולה שבירושלים התרכזו יהודים מתפוצות שונות. היו בה יהודים גם מתימן ומארצות המגרב (צפון אפריקה).

עליית הרבנים: באירופה היו אלו שנים קשות והיו שבחרו לעלות לארץ ישראל. בשנת 1211 הגיעו לארץ 300 רבנים מאנגליה ומצרפת (מבעלי התוספות). הם ישבו בעיר זמן קצר, וכשהתערער המצב הבטחוני, עקרו לעכו, שהיתה בתקופה זו מרכז כלכלי תוסס.

ירושלים עוברת מיד ליד: הנוצרים לא השלימו עם מפלתם. באירופה התארגן מסע צלב שלישי, אך הם לא הצליחו לכבוש מחדש את העיר. הם הקימו את ממלכתם מחדש רק לאורך מישור החוף. הם לא כבשו את ירושלים, אך במשא ומתן ביניהם חולקה העיר בין הנוצרים למוסלמים. בעת המלחמה עם הצלבנים הרס השליט האיובי את חומות העיר כדי שאם יכבשו הצלבנים את העיר, היא לא תהיה מבוצרת ואפשר יהיה לשוב ולכבשה. ירושלים נשארה פרוזה למשך יותר מ-300 שנה.

בשנת 1244 נכבשה העיר, הפעם על ידי גדודי טטרים, שהסבו לה חורבן קשה.

התקופה הממלוכית - בשנת 1260 כבשו הממלוכים את ארץ ישראל. הכובשים החדשים היו מוסלמים שהתאפיינו בקנאות לדת וחותם זה הם הטביעו בפעולותיהם. הם מחקו את הסממנים הנוצריים בירושלים, בנו מבנים מוסלמיים רבים וייסדו בתי ספר (מדרסות) בעלי אופי דתי מובהק.

בימיהם היתה תנופת בנייה של מבני דת בסגנון ממלוכי, המתאפיין בעיטורים צבעוניים בהר הבית ובסביבתו (במיוחד ברחוב השלשלת) ובאיזור הרובע המוסלמי של ימינו. בתקופה זו לא התפתחה העיר מבחינה כלכלית והיתה עזובה ומוזנחת.

עליית היהודים בתקופה הממלוכית: בתקופת השלטון הממלוכי, בשנת 1267, עלה הרמב"ן לירושלים. הוא מצא עיר הרוסה וקהילה זעירה. במכתבו לבנו הוא מתאר את מצבה העגום של ירושלים: "רבה העזובה וגדול השממון. כללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו, וירושלים חרבה יותר מן הכל". הוא הקים בית כנסת וייסד בה ישיבה. הרמב"ן לא ישב בעיר זמן רב ועקר לעכו, שבה היתה הקהילה היהודית הגדולה. למרות זאת, נחשב הרמב"ן כמחדש ההתישבות היהודית בעיר. מאז המשיך היישוב היהודי להתקיים ברציפות עד ימינו. בית הכנסת, הקרוי על שמו של הרמב"ן, גרם לסכסוכים רבים בין המוסלמים ליהודים בתקופות הבאות.

בשנת 1315 הגיע לארץ מספרד רבי אשתורי הפרחי. הוא התיישב תחילה בירושלים, ואחר כך עבר לבית שאן. בספרו "כפתור ופרח" עסק בהכרת ארץ ישראל (גבולות הארץ, שמות אתרים, מנהגי ארץ ישראל ועוד), בהתבססו על מחקרים שעשה תוך כדי תיורו בארץ. החומר הגיאוגרפי-היסטורי שבספרו הקנה לו מעמד של ראשון חוקרי ארץ ישראל.

ב-1488 התיישב בעיר רבי עובדיה מברטנורא שעלה לארץ מאיטליה. איגרותיו משמשות מקור חשוב ללימוד תולדות העיר בתקופה זו. מאיגרותיו למדים שמצב היהודים היה ירוד מכל הבחינות – כלכלית, חברתית ורוחנית.

מנהיגותו ריעננה את הישוב היהודי המדולדל. קברו מצוי למרגלות מעיין הגיחון. בעקבות גירוש ספרד (1492) הגיעו לארץ חלק מהגולים, ביניהם גדולי תורה.

הממלוכים שלטו בירושלים עד 1517, עד לכיבושה של העיר על ידי העות'מאנים.

התקופה העות'מאנית - השלטון העות'מאני (התורכי) על ארץ ישראל נמשך 400 שנה מ-1517 עד 1917. בדרך כלל היו אלו שנים של הזנחה, של שחיתות, של ניוון ושל שקיעה כלכלית.

פריחה קצרה ידעה העיר בתקופתו של הסולטן סולימן "המפואר". הוא שיקם ובנה מחדש (1537-1541) את חומות העיר עם שבעת שעריה (השער החדש נפרץ רק ב-1889). חומות אלו מקיפות כיום את העיר העתיקה. הוא שיפר גם את המערכת של אספקת המים לעיר. אך, כאמור, רוב שנות השלטון התורכי התאפיינו במשטר של דיכוי ושל עושק, אשר גרם לעזיבת חלק מתושבי העיר את המקום. בניינים שהתמוטטו לא שוקמו ותנאי התברואה היו ירודים. הקהילה היהודית זכתה ליחס נוקשה מצד השלטונות, והיא כרעה תחת נטל המיסים. באותה תקופה עלו לארץ תלמידי הגר"א, עלייה הנחשבת לעלייה הראשונה בתקופה החדשה.

במאה ה-19 חל מפנה כאשר כבשו המצרים את ארץ ישראל ומשלו בה במשך 10 שנים. בשנים אלו התירו ליהודים לבנות ולשפץ בתי כנסת.

לפני כ-150 שנה, בשנת 1860, חל מהפך ששינה את פניה של ירושלים. שטחה של ירושלים הורחב מעבר לגבולות העיר העתיקה!

המצב בתוך העיר העתיקה היה קשה מאוד. הדלות הנוראה, תנאי התברואה הירודים והריבוי הטבעי שהגבירו את הצפיפות הבלתי נסבלת ברובע היהודי - דחפו למציאת פתרון בשכונות יהודיות מחוץ לחומה.

בשנת 1860, ביוזמתו של השר מונטיפיורי, הוקמה שכונת "משכנות שאננים", השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר. כדי לתת מקור פרנסה לתושביה בנה מונטיפיורי את טחנת הרוח. אחריה נבנו השכונות מחנה ישראל ונחלת שבעה. בהמשך נבנתה שכונת ימין משה ואחר כך שכונת מאה שערים.

בסוף המאה ה-19 הגיעה הקידמה הטכנולוגית לירושלים, והיא יצאה מחשכת ימי הביניים. היא התרחבה מאוד והפכה לעיר גדולה. הכביש הראשון שנסלל בארץ (באבנים קטנות) היה הכביש שחיבר בין יפו לירושלים. הדרך שנמשכה עד עתה 14 שעות וחייבה לינת לילה בחאן על אם הדרך, התקצרה ל-8 שעות בלבד! ב-1892 נשמעה לראשונה צפירת הרכבת בירושלים.

שני שינויים מהותיים נוספים התרחשו בירושלים במאה זו. השינוי הראשון: מעורבות המעצמות. ירושלים הפכה להיות מוקד התעניינות למדינות המערב. כל אחת מהמעצמות ביקשה להטביע בעיר את חותמה.

הוקמו מבני ציבור מפוארים אשר נבנו בסגנון הבנייה של "ארץ האם": מגרש הרוסים, בית החולים האיטלקי, בית החולים הצרפתי ואכסניית נוטרדאם, בית היתומים שנלר ועוד. לירושלים הגיעו חוקרים שונים שחפרו בירושלים וגילו רבים מסתריה (כמו רובינסון שעל שמו נקראת קשת רובינסון, וצ'רלס וורן שעל שמו נקרא פיר וורן).

השינוי השני: קליטתם של יהודים מאירופה, אשר הביאו עמם רוחות חדשות וזרות. הוקם בית הספר המודרני הראשון על שם למל, ואחר כך הוקם בית ספר "אליאנס".

אנשי "היישוב הישן" התנגדו נמרצות לכל חדירה של רוח חדשה. בירושלים התפתח מאבק אידיאולוגי – "מלחמת השפות". המלחמה על החינוך היוותה פרק חשוב בקורות העיר.

התקופה הבריטית - בשנת 1917 השתלטו הבריטים על ארץ ישראל.

ימי שלטונם של הבריטים בארץ היו קצרים: מ- 1917 עד 1948. היו אלה שנות קידמה והתפתחות לירושלים, אשר הפכו אותה לעיר מודרנית. הבריטים שיפרו את התשתית של העיר (מים וחשמל), סללו כביש אספלט מיפו לירושלים, הקימו מוסדות ציבור רבים ושטח העיר גדל פי ארבעה! בשלהי תקופת המנדט התרחשו מאורעות דמים בין היהודים לערבים. בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת העיר פרצו קרבות בעיר והיא באה במצור. המזון והמים ניתנו במשורה. הדרך היחידה לירושלים שעברה בבאב אל וואד, שער הגיא, נחסמה והיו צריכים לעלות אליה בשיירות. כשגם אלו לא התאפשרו, עלו אל העיר בדרך הררית חילופית – דרך בורמה.

ב-14 במאי 1948, יום לאחר עזיבת הבריטים את ארץ ישראל, הוכרז על הקמתה של מדינת ישראל ותמה תקופת המנדט.

 

ממלחמת השחרור עד ימינו

מלחמת השחרור - עם הכרזת המדינה פרצו צבאות ערב במלחמה על ישראל.

בירושלים היתה מערכה קשה בימי מלחמת העצמאות. ב-29 במאי 1948 נפל הרובע היהודי בידי הירדנים. ב-1949 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, ירושלים נחלקה. העיר העתיקה וירושלים המזרחית עברו לידי ירדן, ואילו ירושלים המערבית נשארה בידי ישראל. הר הצופים היה שטח מפורז, ונשמר על ידי יחידת שוטרים ישראלים. במשך 19 שנים (1967-1948) היתה העיר מחולקת ולא יכולנו להתפלל ליד הכותל המערבי.

מלחמת "ששת הימים" - בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, אוחדה העיר מחדש. שוב יכולים אנו לבוא ולהעתיר בתפילה ליד הכותל המערבי, שריד מקדשנו. אחרי המלחמה התרחבה העיר לכל הכיוונים ונבנו שכונות חדשות המקיפות את העיר מכל עבריה. ירושלים גדלה מאוד והפכה לעיר הגדולה בארץ בשטחה ובמספר תושביה.

ירושלים היא עיר הנצח ועיר התקווה. כולנו מצפים ומייחלים לבואה של הגאולה השלימה שתהפוך את ירושלים למוקד העולם כולו, כאשר יבנה בה בית המקדש וכולם ינהרו אל הר בית ה'.

בניית אתרים