שמחת האסיף

מאמרים נוספים
פקודת היום - לשמוח
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"
סוכות - חג האסיף
שמחה ללא מיצרים
מאמרים נוספים
שמחת בית השואבה
שמחתנו באמיתות התורה
אהבת המצוות
מאמצים להשגת האתרוג
עצת המלך
"סוכה תהיה למסתור ממטר"
סוכה של לויתן
הטבע והאדם
מתנת ישע
האמונה והחקירה
שמחת האסיף
זמן שמחתנו
ארעי ושמח
זכר לענני כבוד
והיית אך שמח
ארבעת המינים
ארבעת המינים
מבצר ושמו סוכה
סוכה על אם הדרך
לִקְחֵי ארבעת המינים
שובע שמחות את פניך
הבטחון והשמחה
ושאבתם מים בששון
שמחת ישראל והתורה
חג הסוכות
זכר לענני כבוד
שמחה ללא מיצרים
מעל לשמש
ארבעה מינים
מאמרים נוספים

חג האסיף, החג שבו מתמלא הגורן בתבואה, היקב גדוש ביין והאסמים עמוסים בפרי. מראה השפע וההצלחה הכלכלית מביא לשמחה רבה, והציווי "ושמחת בחגך, והיית אך שמח" (דברים ט"ז', י"ג-ט"ו), עולה בקנה אחד עם התחושה הטבעית.

בחג זה אנו קוראים את מגילת קהלת, המשננת באוזנינו: "הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל". ההצלחה, העושר, השפע, היבול הרב - אינם אלא הבל, העתיד להימוג כעשן ברוח. נשאלת שאלה מחייבת המציאות: האם אנו אמורים ליהנות מתוצרת השדה והכרם, או לראותה כ"הבל הבלים"? באיזה אופן עלינו להסתכל על ההצלחה החומרית שזכינו לה?

זמן האסיף הוא רגע הסיפוק של האיכר: חודשי חריש וזרע, עידור, דילול, ריסוס, מעקב וטיפוח באים אל תכליתם. הפרי ממלא את האסמים. עם שמחת היבול גואה בלב גם תחושת הרכושנות, והגאווה מתלווה אליה כצל: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". האדם טופח על שכם עצמו על הצלחותיו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו הטוב. מי שמצליח פעם אחת, ממהר לחלום על הצלחות נוספות, רחבות ומקיפות יותר. הוא שוקע בתכנונים שצועדים על הקו הדק שבין מציאות להזיה.

שבוע של ניתוק מהנוחיות הביתית, מצמיח מבט בריא על הרכוש שנותר בבית. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג', מב'), כדי שלא יחוש עוד כאזרח ותושב של קבע, אלא ידע שמקומו שווה לגר שאחיזתו במקום זמנית בלבד, ו"על ידי זה לא יבטח בצל קורתו, כי אם בצל ש-די יתלונן, כמו שעשו ישראל בצאתם ממצרים" (כלי יקר שם). במשך שבוע רואה האדם דרך חרכי הסכך את השמיים, תכולים במשך היום ושחורים בלילה, והוא חש כיצד הם סוככים על חייו. כל עוד האדם מצוי תחת קורת הגג של ביתו, הנותן לו מחסה מפגעי הטבע וממצוקות הזמן, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו. בצאתו אל הסוכה, שהיא "דירת ארעי", הוא מעמיד את עצמו תחת חסות ריבון העולמים.

דווקא ידיעה זו, שבמהלך חיינו, נפילותינו והצלחותינו, הם ביד בורא העולם, נוטעת שמחה. כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידיו, חסרה לו שמחת חיים, מאחר שהוא חרד מפני הבאות. לעומתו אדם המאמין שהאלוקים הוא אדון הבריאה והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית מדויקת, הוא המשוחרר מדאגה, והוא מסוגל לחוש בבטחון ושמחה.

באופן זה ממתנת הסוכה תהליכים אנושיים הרסניים, ומשיבה את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה – למען השמחה, שמחת הלב ואושר החיים. שפע היבול עלול להוות סיבה לריחוק והוא עשוי גם להיות הגורם לקירוב. האדם מודה לאלוקיו המעניק לו מכוחו ומשפע טובו ומתקרב אליו. הוא גם נקרא לשתף את זולתו באותו השפע, ובכך לצמצם את המרחק בין האדם לאדם. זוהי הדרך אל  השמחה: שמחת הביטחון והשיתוף, שמחת האחווה והשלמות.

עם חלוף החג יצא האדם מישראל אל שדהו לזריעה מחודשת. הוא ישדד את אדמתו ויטיל בין רגביה את זרעי התבואה של השנה הבאה. בתרמילו ינוחו לקט הזרעים  וגם דברי האמונה שצבר בחג האסיף. הוא ידע להסתמך על אביו שבשמיים ש"מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם". תהיה זו אותה זריעה שעליה נאמר: "שהמאמין בחי העולמים וזורע" (תוס' שבת ל"א, ע"א). זריעה הקשורה לאומנה טהורה, זו שנובעת מהחג שזה עתה הוסיף לנו כה רבות.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים