המאבק בין תורת ישראל לתרבות יוון

נס הנצחון על היוונים ועל המתייוונים, שאירע בימים ההם, הוא סיכום ביניים של המאבק שבין תורת ישראל לתרבות יוון. המאבק עצמו לא התחיל אז, ושורשיו נעוצים בדורות קודמים. הוא גם לא הסתיים באותם ימים, אלא הוא ממשיך לאורך כל הדורות, מאבק של תורת ישראל מול תרבות יוון, המתרחש גם לנגד עינינו, בזמן הזה.

שורש המאבק - הניגוד בין רוחניות לגשמיות!

תרבות יוון חרטה על דגלה את ראיית העולם בצורה גשמית. תרבותה מתמקדת בהחשבת הגשמיות, ללא נתינת מקום למאורע רוחני החורג מדרכי הטבע. המושג טהרה, הוא ניגוד גמור לתרבות היוונית הגשמית, שאינה מוכנה להבדיל בין דבר טהור לדבר טמא, היות וההבדל ביניהם הוא הבדל רוחני.

תורת ישראל, בניגוד לתרבות יוון, מציבה את הטהרה כערך עליון. מדרגת האדם הטהור היא מדרגה רוחנית המאפשרת את קרבת האלוקים. התבדלותו של האדם מן הטומאה מוכיחה על רצונו לזכות לקירבה זו.

הגזירות העיקריות שגזרו היוונים והמתייוונים, היו בארבעת דברים המנוגדים ישירות לתרבות היוונית. הם גזרו שלא ללמוד תורה, כי תורת ה', בעצם מהותה, היא הניגוד הגדול לראייה הגשמית של תרבות יוון. הם גזרו שלא למול את הבנים, כי מצוות מילה מכוונת נגד הטבע הגשמי, שהרי גשמיות האדם נקבעת לפי לידתו, והוא נולד ערל ולא מהול. מצוות המילה היא הכרה בשיעבוד האדם לכח רוחני עליון, לברית עם הקב"ה.

כמו כן, הם גזרו על שמירת השבת, כי השביתה בשבת היא ביטול מעשה האדם הגשמי, כאות להכרה בשלטונו של הקב"ה, בורא שמים וארץ.

גם הגזירה על קידוש החודש נגזרה משום שהתורה מעניקה לבית הדין ולחכמי התורה לקבוע ואף לשנות את הזמנים שלא לפי המהלך הגשמי של העולם. זהו מהלך שאין תרבות יוון מסוגלת לסובלו.

בתקופת החשמונאים, התמקד המאבק בתרבות יוון סביב טהרת המקדש, והתנהל על ידי הכהנים. המקדש, היה מקור ההשראה הרוחנית.

את שבט לוי, ובכללם הכהנים, בירך משה רבינו: "יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל". לוי הוא "שבט התורה", הוא האחראי על הוראת התורה לכלל ישראל.

הכהנים, בני שבט לוי, יצאו לקרב, מתוך קנאות ומתוך מסירות נפש, להלחם עבור שלטון התורה בקרב ישראל, מול חכמת יוון ותרבותה.

בנוסח "על הנסים" נאמר: "מסרת... זדים ביד עוסקי תורתך". "עסק התורה" של שבט לוי, הוא זה שגרם לקב"ה למסור בידם את הזדים, היוונים והמתייוונים.

מאבקם של המתייוונים בתורה לא החל באותו דור. הם המשיכו את התהליך שהחל בימי הצדוקים והבייתוסים, שכפרו בתורה שבעל פה.

התנתקותם של הצדוקים והבייתוסים מהתורה שבעל פה ומחכמי התורה, נבעה מיצר המרד הנטוע באדם, שלא לקבל מרות של מישהו מעליו.

לעומת זאת, כל אדם בישראל הכפוף לתורה שבעל פה, יודע כי מסורת התורה שבעל פה והציות לחכמי התורה, המעבירים את מסורת התורה שבעל פה, הם הבסיס של שמירת התורה, גם של התורה שבכתב.

הציות לתורה שבעל פה הוא ביטוי של קבלת עול מלכות שמים באופן מוחלט, לפי שהדבר הקשה ביותר לאדם להתמודד עמו, הוא שיעבוד דעתו העצמית. יצר עצמאות הדעת הוא כה גדול, עד שהוא נהיה הגורם המכשיל רבים מישראל במשך כל הדורות.

מאבק זה בין עצמאות הדעה ובין ההכנעה למסורת התורה שבעל פה, נמשך עד עצם היום הזה.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים