מה חסר בחייו של מי שפונה לתחום החומרי בלבד?

היצורים המצויים בעולמנו מסווגים לדרגות שונות. באופן כללי אנו מבחינים בין הדומם, הצומח, החי והמדבר (האדם). הדומם נחשב כבעל דרגה נחותה לעומת הצומח והחי, ואילו האדם, המדבר, ניצב בפסגת סולם החשיבות. לצמחים יש חיים משלהם, גם הם גדלים, פורחים ועושים פירות. אך למרות זאת רב הוא השוני בין חיי הצמחים לחייהם של בעלי החיים, שניחנו בסגולת התנועה. הכל מודים, שאם תישלל מבעל החיים יכולת התנועה, כגון כאשר גפיו נקטעו, חייו אינם נחשבים לחיים. במידה עמוקה יותר, מה אומלל הוא האדם המוטל חולה במיטתו וחי "חיי צמח". אמנם ישנן מספר מערכות בגופו של האדם המקבילות לאלו של הצמחים, אולם מה שטוב לצמח, נחשב בצדק, כמצב ירוד מאד לגבי האדם.

לסולם הדרגות המקובל של דומם, צומח, חי ומדבר, נוספה במתן תורה דרגה חמישית, נעלה מכולם. זוהי דרגתו של היהודי, שניתנו לו התכונות לחיות בדביקות עם קונו. באותה שעה שבה ניתנה לאדם מישראל האפשרות לחיות חיים ערכיים מתוך דביקות בשכינה, צורת חיים פחותה מזו, אינה נחשבת בעיניו כחיים של ממש.

משל למה הדבר דומה? למכונית שהמנוע שלה התקלקל ללא תקנה. מאותה שעה היא שוב אינה נחשבת למכונית. ניתן אמנם לדחוף אותה בידיים, ואפשר גם לרתום אותה לסוסים שיעבירו אותה ממקום למקום, אולם היא אינה מכונית! באופן דומה מביטה התורה על האנשים שכל חייהם מתמקדים במישור הגופני בלבד. אילו היה מדובר בבעל חיים, היה הדבר נחשב לגביו כתפקוד למופת, אולם מכיון שעליונותו של האדם לא באה באופן זה לידי ביטוי, חייו אינם חיים.

ויותר מכך, מכיון שמדובר באדם חי ובעל רגש, תחושת האושר שלו אינה יכולה להיות מושלמת. רק כאשר הוא חי את חייו במסלול גבוה, שבו הוא ממצה את הפוטנציאל הרוחני הגנוז בו, הוא מסוגל להגיע למחוזות האושר. חוסר האושר והחיפוש המתמיד שבהם אנו נתקלים תדיר אצל בני האדם, נובעים מצמאונה של הנשמה לרוחניות, ומהעובדה שהיא אינה מצליחה להגיע לרוויה מצבירת סיפוק חומרי בלבד.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים