האם ניתן להסביר את מושגי טומאה וטהרה בשפה ברורה ובאופן שיובן לבן דורנו?

הטומאה בעלת הדירוג החמור ביותר, "אבי אבות הטומאה", היא גופת אדם מת. מובן מאליו שאין בקביעה זו משום עלבון למת או הטלת כתם על ערכם של החיים והמתים. הטיפול במת, הלוויתו וקבורתו נחשבים לעיסוק של מצוה גדולה וחשובה הכלולה במצות גמילות חסד.

האדם נוצר כתרכובת של גוף ונשמה, כפי שנאמר: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים". ומבאר רש"י: "עשאו מן התחתונים ומן העליונים: גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים" (בראשית ב', ז' ורש"י שם). ככלל, הגוף הוא החלק החומרי שבאדם, ואילו הנשמה היא מקורה של המערכת הרוחנית שבו.

בחייו של האדם, כאשר נשמתו שוכנת בגופו, הגוף עצמו מתעלה, שהרי הוא זה שמוציא לפועל את פקודות הנשמה. לעומת זאת, כאשר האדם מת ומסתלק ממנו חלקו האלוקי, הגוף נעשה מעורטל מהנשמה. גוף זה מאבד בשעה זו את התכונות האמיתיות. אין לו דעה או בחירה חופשית, והדבר בא לידי ביטוי בדרגת אבי אבות הטומאה.

במבט מעמיק יותר ניתן להגדיר שהמילה "טומאה" נגזרת מלשון "אטימות". מצב טומאה מאפיין אוטם וניתוק מהחיבור הטבעי, הקיים בין הנברא לבוראו. שורש החיבור והקרבה  הקיימים בין האדם לבוראו, טמון בנשמה, שהיא חלק א-לוק ממעל. גוף שהתנתק מן הנשמה ע"י המוות, התנתק גם מהאלוקות, ממקור החיים, ולכן, הוא טמא. חייץ מהותי זה שנוצר בין הנברא לבורא, הוא אב הטיפוס של ה"טומאה". ואמנם לדעת פרשנינו הקדמונים, המוות הוא הכלל המקיף את כל הטומאות. כל שאר הטומאות שנימנו בתורה, קשורות במידה זו או אחרת אל המוות. בהמה שמתה הרי היא נבילה והיא טמאה, כמו כן שרץ מת. גם הצרעת קשורה אל המוות, בהיותה תופעה של בשר מת.

ברוח זו נבין גם את טומאת אשה נדה. הנידות נוצרת כתוצאה מהתפרקות וממוות של גרעין שהיה מסוגל ליצור חיים חדשים. מותו הוא גורם הטומאה.

בנוסף לכך, הפעם הראשונה בתולדות האנושות שבה המוות הופיע, היה זה בעקבות חטאו של אדם הראשון. נמצא כי היתקלות בגופת מת, יש בה תזכורת לחטא הקדמון. חטא המהווה סמל לניתוק הראשוני בין האדם והאלוקות. ניתוק זה קרוי בפינו, כאמור, "טומאה". נמצאת אם כן בידינו משוואה משולשת: חטא - ניתוק מאלקים - מוות. גם טומאת נדה קשורה לאותו חטא קדמון, שהרי לראשונה נגזרה על האשה נידות, לאחר חטא עץ הדעת.

הטבילה במי מקוה מטהרת את האשה מטומאת נדה. הרעיון הגנוז כאן הוא שאדם הנכנס כולו למים, שיד אדם לא שינתה אותם מצורתם הראשונית, הריהו מתקשר למי בראשית, ובעלותו מן המים הוא רענן וטהור כקטן שנולד, בדומה למים המסמלים את העולם שהתחדש בששת ימי בראשית במאמרו של הקב"ה.

יתירה מזו, הטומאה מתקשרת אל המוות ואל החטא, בהיותם גורמים המנתקים את הקשר של האדם לבורא, ולעומתם הטבילה מהווה ניגוד קוטבי לכך. בטבילה במי בראשית, שאין בהם שמץ של מלאכותיות, שוב מתחדש, במודע או שלא במודע, הקשר אל הקב"ה - יוצר בראשית, והאדם נטהר!



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים