נעים זמירות ישראל

 
מאמרים נוספים
חג השבועות – חג מתן תורה
לראות את הקולות
מעמד הר סיני – מאורע חד פעמי
שמירת מרחק חיונית במעמד הר סיני
מאמרים נוספים
מפסח ועד שבועות - עצמאות מדומה ועצמאות אמת
עשרת הדברות
הר המוריה והר סיני
ההכנה לקראת...
ייחודיות דמויותיהם של בועז ורות
חג השבועות
זכרון מעמד הר סיני
דוד המלך ואנחנו
מגילת רות – מגילת החסד
"היום הזה נהיית לעם"
שתי הלחם בעצרת
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מסיני ועד הלום
נעים זמירות ישראל
לא נפולת ולא נמושה
היגיון מול דבקות
הר סיני מקומו, טבעו ופלאיו
אלקנה מנהיג המהפכה השקטה
גר הצדק פוטוצקי
סוד הגאולה
על גדות החידקל
הפועל "לשוב" במגילת רות
סיפור מגילת רות
עשרת הדברות
שיר הלל ל"חיים פשוטים"
מאמרים נוספים

כולנו מכירים את דוד כ"מלך ישראל", כ"נעים זמירות ישראל". אך מאחרי תארים אלו עומד ילד קטן שנולד לתוך הייסורים.

בעיני רבים, שנות ילדותו של דוד חידה הם, לוטות בערפל. אבל מתוך מדרשי חז"ל עולה סיפור מזעזע על ילדות עשוקה ועל סבל קשה, שעמם התמודד נער מנודה.

כמה שונאי חינם היו לו - "רבו משערות ראשי" (תהילים ס"ט). מנודה בין אחיו - "מוזר הייתי לאחי, נוכרי לבני אמי". על מיטתו בלילות ביכה את מר גורלו - "ואבכה בצום נפשי, ותהי לחרפות לי".

סיפור משיחתו של דוד למלך בשמן המשחה על ידי שמואל, חושף את הסוד האיום שהמשפחה מנסה להסתיר שנים רבות.

שמואל נשלח משמים לישי בית הלחמי בדבר ה': "כי ראיתי בבניו לי מלך".

כל העיר יוצאת מגדרה לקראת בוא נביא ה'. זקני העיר בחרו במקום הגדול ביותר למעמד נשגב זה, ואילו שמואל קורא לישי ולבניו לבוא עמו לזבח. ישי מעביר את בניו לפני שמואל - שבעה בנים, אולם שמן המשחה לא נשפך מן הקרן. לא להם המלוכה.

שמואל פונה אליו: "התמו הנערים?"

"תמו", משיב ישי.

"תמו?" לא מוותר שמואל המבין כי מדבר ה' לא ייפול מאומה.

"רגע", מתנצל ישי, "עוד נשאר הקטן, והוא רועה בצאן" - סליחה, כמעט שכחנו, יש עוד אחד קטן... בן עשרים ותשע!

שמואל לא מוותר: "שלחה וקחנו כי לא נסוב עד בואו פה".

הייתכן שאב שוכח את בנו? מדוע לא הביאו עם אחיו לפני שמואל? גם כששאל שמואל: "התמו הנערים", ענהו ישי "תמו". כביכול, הכחיש את מציאותו של דוד!

 

ימי נעוריו של דוד

תינוק נולד - כל בני המשפחה נקהלים סביב עריסתו. חיוכים , פינוקים ואין סוף אהבה.

והנה, נולד התינוק דוד. בני המשפחה מתרחקים מעריסתו. "מוזר הייתי לאחי ונוכרי לבני אמי" - אביו ואחיו של דוד חושדים בו כי הוא אינו כשר, כי הוא אינו בנו של ישי. מרגע היוולדו, דוד הוא "בושת המשפחה". הוא נשלח לרעות את הצאן, האומנות הבזויה והקשה ביותר.

בסוף יום עבודה מפרך, כאשר היה דוד מגיע אל בית הוריו, הוא לא היה מוצא בו מנוח. את ארוחותיו לא הניחו לו לאכול עם שאר בני הבית, שולחן הקצו לו בפינת הבית - "לך ואכול שם לבדך..."

אכן, בבית היה דוד שפל ובזוי, משוקץ ומתועב, אבל אצל הקב"ה הוא היה אהוב, חביב ונחמד. מפלט מקשייו ומייסורי נפשו מצא דוד בחיקו של הקב"ה... הוא התרפק על הבורא כבן המתרפק על אביו.

היכן התעלה דוד? מהיכן צמח משיח בן ישי?

לא מבית חם ואוהב, אלא "ממכלאות הצאן", תחת שמש קופחת, מנהימות הכבשים המתישות ומנהמות אריות ודובים שניסו לטרוף מן העדר.

פרושה לפנינו דרך התעלות של שנים על גבי שנים, שבהן עמל ויגע דוד בכוחות על אנושיים - עד שהגיע אל הרגע הגדול...

הרגע שבו נקרא אל נביא ה'.

 

הרגע הגדול

בבית הועד יושבים כולם דרוכים ומצפים. השמועה מתפשטת: "היודעים אתם למי מחכים? מחכים לרועה של ישי".

ישי ובניו עומדים ברתת ובאימה, מתלחשים ביניהם: "לא בא שמואל אלא לבזותנו. להודיע לישראל שיש לנו בן פסול".

ואז נכנס דוד, רועה הצאן הבזוי. איש לא קם בפניו.

לנוכח הנער האדמוני נרתע שמואל, אולם אז קורא לו הקב"ה: "משיחי עומד ואתה יושב? קום משחהו כי זה הוא".

קם שמואל, ניגש לדוד ונושקו על ראשו. מיד קמים כולם בפניו, ובראשם אביו ישי.

משאך סיים שמואל למשוח את הנער, והנה נתמלא האולם קול תרועה ושמחה: 'יחי המלך! יחי המלך!'

בפנים שררה התרגשות רבתי, ומבחוץ נשמע לפתע קול בכי רם. הייתה זו ניצבת בת עדאל, אם דוד. כל הכאב והצער שהצטברו בלבה בעשרים ושמונה שנות עלבונות וביזיונות שלה ושל בנה, מצאו עתה פורקן בזרם הדמעות שפרץ מעיניה, דמעות גיל.

 היא פנתה אל בניה, אחי דוד ואמרה: "אבן מאסו הבונים" - בן שמאסו אותו אחיו, "הייתה לראש פינה"!!

ואחי דוד השיבו וענו כמתנצלים: "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת (מכוסה) מעינינו".

 

ענוותנותו של דוד

סעודת ההמלכה נפתחה ברוב פאר וחגיגיות. דוד יושב בין שמואל לישי, שני גדולי עולם.

בסוף הסעודה וודאי כיבדו את דוד לומר דבר תורה ולברך ברכת המזון, ואז, לאחר ברכת המזון, "ויקם שמואל וילך הרמתה, ודוד שב אל צאנו, אל מקלו ואל תרמילו!!"

נתבונן במראה הגדול הזה: המתה האם, רגש האב, סערו האחים, כל העיר כמרקחה - רק אחד נשאר שליו ורגוע: דוד עצמו. לא המה, לא רגש, לא התגאה ולא התפעל... הוא שב אל צאנו והחל מחלל בחלילו שיר המעלות חדש (תהלים ל"א): "שיר המעלות לדוד: ה', לא גבה ליבי, ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני"!!"

הבה נאזין לדבריו של דוד: "לא גבה ליבי" - בשעה שמשחני שמואל למלך!

לפני ה', חוקר לב ובוחן כליות, הוא מכריז בכנות גמורה: כשמשחני שמואל למלך, כשקראו כל העם: 'יחי המלך! יחי המלך!' לא עברה בי אפילו מחשבה אחת של גאווה! וכפי שדוד ממשיך במזמורו: "אם לא שיותי ודוממתי, נפשי כגמול עלי אימו, כגמול עלי נפשי" - כיונק שאינו יודע גדלות!

כדי להתגבר על ארבעה אריות ושלושה דובים הבאים על צאנך ביום אחד, צריך גבורה רבה.

אולם כדי לשלוט על הלב - צריך גבורת-על! זוהי התמודדות קשה בהרבה!!

 

דוד בשעת אובדן המלוכה

ראינו את גדלותו של דוד בשעה שקיבל את המלוכה, הבה נתבונן בהנהגתו בשעת אובדן המלוכה. כמה קשה לאדם להיפרד מגדולה שהחזיק בה?

כשברח דוד מפני אבשלום בנו ויצא מירושלים  נאמר (ש"ד, ט"ו): "ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא הולך יחף". בשעה זו נדמה היה לדוד כי המלכות עוברת לאבשלום, ומה הוא אומר?

"אם אמצא חן בעיני ה' - והשיבני והראני אותו ואת נווהו. ואם כה יאמר: לא חפצתי בך - הנני, יעשה לי כאשר טוב בעיניו"!

דוד מוכן להחזיר את המלכות ברצון. בכיו אינו נסוב על אודות אובדן המלוכה, אלא על המסקנה: "לא חפצתי בך". דוד מוכן לקבל עליו את רצון ה' - יהיה אשר יהיה!!

הוא עומד לפני קונו ומכריז בלי פקפוק: "הנני!" הנני לאובדן המלוכה, הנני לקללתו ולגידופיו של שמעי בן גרא, הנני לביזיונות, הנני שיעפרוני בעפר ויסקלוני באבנים. מאת ה' היתה זאת! אין לי רצון עצמי, יש לי מטרה אחת: הנני לרצון ה'! כשיאמר לי ה' עלה - הנני. ואם יאמר לי רד - הנני! הנני למלכות והנני ל"לא חפצתי בך"!

על דוד זה אומר שמואל: "ביקש ה' לו איש כלבבו", ביקש ומצא! "מצאתי דוד עבדי - בשמן קדשי משחתיו" (תהילים ס"ט).

 

תהילת דוד

הגיגי רוחו ולבו הטהור של דוד המלך נחרתו לנצח ב"ספר תהלים".

ספר זה הינו ספר הדמעות, הספר אשר בין דפיו גנוזות תפילותיהם של יהודים מדורי דורות. בספר זה מוצא כל יהודי ניחומים לנפשו.

דוד המלך אמר מזמורי תהילים בשעת צרה, כשהיה נודד במדבריות מפני הרדיפות, ובשעת שמחה, כשזכה לימים של אורה ושל התקרבות לשכינה.

גם בתולדות העם היהודי היו ימים של חשיכה וימים של אורה. ימים של רדיפות וימים של מנוחה. ובכל אותם זמנים ליווה ספר התהלים את עם ישראל.

במזמוריו שיתף דוד את צרות ישראל עם צרותיו, וכשביקש על עצמו, ביקש על  כל האומה אשר הכיר ביגונה ובשמחותיה, מתוך יגונותיו ושמחותיו שלו!

דוד הוא אשר ליווה את העם בעת גלותם, הוא לימד אותם להתמודד עם קשיים, לעבוד ולשיר לה' גם מתוך נסיונות, הוא זה שילווה את העם בעת גאולתם העתידה!

 

 

                                              למאמרים נוספים על חג השבועות, לחץ כאן

 



תגובות הוסף תגובה
1.הצגת הדברים בצורה מאלפתזיו28/05/09
בניית אתרים