היגיון מול דבקות

מאמרים נוספים
חג השבועות – חג מתן תורה
לראות את הקולות
מעמד הר סיני – מאורע חד פעמי
שמירת מרחק חיונית במעמד הר סיני
מאמרים נוספים
מפסח ועד שבועות - עצמאות מדומה ועצמאות אמת
עשרת הדברות
הר המוריה והר סיני
ההכנה לקראת...
ייחודיות דמויותיהם של בועז ורות
חג השבועות
זכרון מעמד הר סיני
דוד המלך ואנחנו
מגילת רות – מגילת החסד
"היום הזה נהיית לעם"
שתי הלחם בעצרת
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מסיני ועד הלום
נעים זמירות ישראל
לא נפולת ולא נמושה
היגיון מול דבקות
הר סיני מקומו, טבעו ופלאיו
אלקנה מנהיג המהפכה השקטה
גר הצדק פוטוצקי
סוד הגאולה
על גדות החידקל
הפועל "לשוב" במגילת רות
סיפור מגילת רות
עשרת הדברות
שיר הלל ל"חיים פשוטים"
מאמרים נוספים

שורש אחד לעורפה ולרות, שתיהן בנותיו של עגלון מלך מואב, שהתנ"ך מזכירו כדוגמה לכיבוד דבר ה' (שופטים ג', כ'). מרחוק, מבנות לוט, נוזלת בעורקי שתיהן ירושה נעלה של מידת הקרבה עצמית למען בניינו של עולם.

שתי הנשמות הללו, של ערפה ושל רות, קורצו מחומר אחד, אך לא באיכות שווה. איכותה של רות היתה מוחלטת, ולא היה כוח בעולם שיכול היה להפסיקה. לעומת זאת, איכותה של אחותה ידעה גבול. כשהמתח הנפשי של ערפה הגיע עד קצה הגבול, הוא נפסק. הנשיקה שנשקה לחמותה, היתה הנשימה הפנימית האחרונה ובה היא נפחה את התאמצותה – ונתרוקנה. אותו כוח רוחני גדול, שהביא להחלטתה ללכת אחרי נעמי, עורר עכשיו כוח רוחני נגדי, שהדף אותה לכיוון הפוך. חז"ל מספרים שבאותו יום שנפרדה מחמותה, כבר יצאה בדרכים נלוזות ונצמדה אל כוס החיים כדי למצותה עד תומה (מסכת סוטה מ"ב ע"ב). ואילו רות, לא רק שהמתח שלה אינו נפסק בשעת הניסיון, אלא הוא מתגבר והולך.

לגופו של דבר יש מקום לשאול: הצריכות היו הכלות ללכת עם נעמי, אחרי ששמעו מפיה שאין טעם ואין תועלת בהליכתן, ושקרבנן יהיה לבטלה? והרי כבר נאמר: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא ס"ב, ע"א)?

התשובה היא: "חייך קודמים" – זוהי הנורמה האנושית, וכך נהגה ערפה. משנוכחה לדעת שאין טעם והיגיון למסירות נפשה, החליטה לעזוב. אל פסגת ההר לא יכלה לעלות. כח זה התגלה רק ברות. דרכה של רות היא דרך של יחידים, שאין לדרוש אותה מכל אדם. האמת של ההיגיון האנושי ניצח את מסירותה של ערפה. בנפשה של רות נוחלת ניצחון אמת אחרת, אמת נבואית, המדלגת על ההיגיון ופוסעת את פסיעותיה הגדולות הרחק מעבר לו, בדרך המובילה לתיקונו של עולם. הכח שהחזיק את רות היה כח הדבקות – "ורות דבקה בה" (רות א', י"ד).

ערפה ורות – בלב שתיהן חבוי כינור המנגן מנגינה של חסד. אך מלחיצותיה של נעמי פוקעת הנימה בכינורה של עורפה, ולימים כבר מנסרים מאותו כינור מרוסק דברי בנה, גלית הפלשתי. אך הנימה שבלב רות, צליליה נעשים דקים יותר מלחיצותיה של נעמי. לימים היא נעשית מיתר בכינורו של עולם, שעליו ינגן נעים זמירות ישראל. "למה נקרא שמה רות – שממנה יצא דוד, שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות" (בבא בתרא י"ד ע"ב). הלשון "שריוה להקב"ה", משמעו: יותר משהובע בשיריו של דוד, אין הקב"ה דורש מן האדם. השורש שממנו צמחה שירתו של דוד, טמון בנפשה של רות.

ערפה ורות – שתיהן מתלוות תחילה כשני כוכבי לכת לשמש נעמי. אך בסופו של דבר, מתברר, שערפה לא היתה אלא כעין מטאור שהבהיק, דעך ונפל ארצה בדמות גלית הפלשתי ושלושת אחיו. במקום שנפל יגרום חורבן, אך סופו להשאר אבן חרוכה. ואילו כוכב רות יאיר לעולמים בדמות האיש אשר "לפני שמש ינון שמו" (תהילים ע"ב, י"ז).

 

הפולומוס

בין "ותשק ערפה לחמותה" לבין "רות דבקה בה" קיים פולמוס חשאי באין אומר ודברים. נשיקת הפרידה של עורפה אומרת: אידיאה צריכה לנאות ולשפר את החיים, אך חייו של בעל האידיאה לא ניתנו להיות קרבן על המזבח שלה. אם ההליכה אחרי נעמי דורשת קורבן זה, אין היא עומדת במבחן המציאות והיא יורדת מן הפרק. כאן מכריעה טובתו הפרטית של היחיד בד' האמות שלו. מנקודת ראות אנושית ייתכן שהצדק איתה. אבל אצל רות, האידיאה קודמת לחייו של היחיד, היא נקנית במחיר של מסירות נפש. כאן ספונה אמת עליונה, הנוגדת את טובת ההנאה הפרטית וסופה לנצח. פולמוס זה שבין הנשיקה והדביקה חוזר ומשתקף לאחר דורות במלחמת גלית ודוד.

דעה שטחית היא שבאותה מלחמת ביניים בין דוד לגלית, התייצב כח רוחני מול כוח גופני גרידא. גם בגלית קיים יסוד נפשי בולט. ראשית, הוא רוצה למנוע שפיכות דמים, ומציע להסתפק במלחמת ביניים. גם בדבריו הכתובים בתנ"ך ובדברי המילואים שנמסרו לנו במסורת חז"ל, שומעים אנו לא קול אדם היודע רק צחצוח חרבות, אלא קול אדם היודע לדבר בדעת ובתבונה. לא לחינם מובאים דבריו ונימוקיו, מה שאין התנ"ך מביא בשום מקום, מלבד במלחמת יפתח. גלית קורא אל מערכות ישראל: "למה תצאו לערוך מלחמה, הלא אני הפלשתי ואתם עבדים לשאול" (שמואל-א' י"ז, ח'). הוא הולך ומונה כמה מלחמות עשה וכמה ניצחונות ניצח, ובכל זאת עדיין לא הגיע לדרגת אלוף או נשיא. הוא משתתף במלחמות עמו כפטריוט פלשתי חופשי, שאין מכריחים אותו לכך ואין הוא דורש גמול על כך, בעוד שבמערכות ישראל דרושים אמצעים חיצוניים כדי לעורר את האנשים למעשי גבורה. בדבריו הוא מעמיד איפוא משטר חופשי מול משטר של שעבוד.

טענותיו של גלית אינן מצטמצמות בכך. את קריאתו: "תנו לי איש ונלחמה יחד" (שמואל-א' י"ז, י'), מפרשים חז"ל: "איש" זה הקב"ה, שנאמר: "ה' איש מלחמה". הוא יוצא נגד אמיתו של אלוקי ישראל, הוא מערער על כל תורתו ועל יסודות עולמו של עם ישראל. הרבה טענות בפי גלית. במשך ארבעים יום יש לו מה להשמיע. הוא מסתייע בכל הנימוקים האפשריים ויוצר תיאוריות המבוססות על עובדות ועל היגיון, תיאוריות המשפילות ושמות לאל את מערכות ישראל, מערכות אלוקים חיים. אנו רואים בספר התנ"ך, שבתחילה לא שרר פחד במחנה ישראל, ככתוב: "ויערכו מלחמה לקראת הפלשתים" (שמואל-א' י"ז, ב'). אך דבריו של גלית הפלשתי הביאו מורך ויראה בלב המלך והעם: "וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה ויחתו וייראו מאד" (שם פסוק י"א). דברי הפלשתי היו מוצקים לא פחות משריונו. אין היגיון אנושי שיוכל לנצחו בדברים ואין כוח אנושי שיוכל להתייצב נגדו במערכה. במאזני המציאות מובטח לו הנצחון.

כנגד ההיגיון, החכמה והגבורה גם יחד, יוצא דוד בכוח שלמעלה מכל היגיון ושיקול דעת. כנגד אמת המציאות הוא יוצא באמת נבואית, אמיתו של עם ישראל: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת" (שמואל-א' י"ז, מ"ה). גלית ממשיך את הקו של ערפה, ומתחת לדבריו היפים נשקף בכל זאת ה"אני" הפרטי שלו: אני הפלשתי בה"א הידיעה, שניצחתי פה וניצחתי שם. אבל דוד מורם לחלוטין מכל פנייה עצמית כרות סבתו, כולו דבקות במי שאמר והיה העולם. גלית מחזיק מעמד ארבעים יום ומפיל את חיתתו על ישראל, עד שדוד נוחל את נצחונו עליו.

חז"ל מעמידים את כל המאורע הזה על שורשו ומגלים לנו שהיתה כאן התנצחות בין דרכה של ערפה לדרכה של רות: "ר' ברכיה בשם ר' יצחק, ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה ונתלו לבנה ארבעים יום" (רות רבה ב', כ"א). ובגמרא יש לנו עוד מאמר של ר' יצחק: "אמר הקב"ה, יבואו בני הנשוקה ויפלו בידי בני הדבוקה" (סוטה מ"ב, ע"א). אותם ארבעים יום אשר חתו ישראל מפני גלית, היו ימי נצחונו הארעי של קו ערפה. אבל בסופו של דבר מנצח הקו של רות, ובני הנשוקה נופלים בידי בני הדבוקה.

 

ניצחון לדורות

מלחמת גלית ודוד אינה תופעה בודדת בתולדות ישראל, משתקפת בה המלחמה הנטושה בין אומות העולם לבין עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלנו. בכל פעם שיצאו ישראל למלחמה היה הכהן משוח המלחמה אומר להם: "הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום (של הבורא), פלשתים באים בנצחונו של גלית, ומה היה סופם, שנפל בחרב ונפלו עמו" (סוטה מ"ב, ע"א במשנה). בכל זמן ובכל מקום עמדה כנגדנו במערכה רוחו של גלית הפלשתי ולצדה ניצבו תמיד הגבורה, ההיגיון והאמת השטחית. אך האמת העמוקה הובעה בספר תהילים. מאמת זו ינק עם ישראל את כוח קיומו. כי היכן ההיגיון האנושי של ר' יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה וחכמיה? היכן ההיגיון של העקשנות היהודית כלפי יון וחכמתה וכלפי רומא וגבורתה שכל העולם נכנע מפניהן? עמידתם של ישראל אינה עמידה של היגיון, אלא עמידה של דבקות: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד', ד').

 

 

                                             למאמרים נוספים על חג השבועות, לחץ כאן

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים