מדוע כיום אין אנו פוגשים אנשים מאושרים כבעבר?

ילד קטן המקבל סוכריה אחת משקית מלאה סוכריות, אינו מאושר במתנתו. הוא רוקע ברגליו, מייבב וזועק. הוא רוצה 'עוד', הוא רוצה לקבל את הכל. הוא אף עלול להשליך בזעם את הסוכריה שקיבל. יחסו של הילד נובע מכך שהשאיפה לקבל סוכריות נוספות מגמדת אצלו את הישג קבלת הסוכריה האחת.

כך הם פני הדברים גם אצל המבוגר. כל אדם ניחן בשאיפה להגיע להישגים ולצבור נכסים. שאיפה זו יש בה צד חיובי. היא דוחפת את האדם ליצור, לבנות, לפתח את העולם ולנצל את האפשרויות הגלומות בו לתועלת האדם ולרווחתו. בד בבד עם השאיפה להישגים, נוצרת אצל האדם תחושת חוסר סיפוק ממה שכבר נתון בידו. תחושה זו אינה רק תופעת לוואי של השאיפה, אלא היא גם חלק מהמערכת המגבירה ומאיצה את הדחף להישגים. האדם נדחף לעשייה מנקודת מוצא של חסר, יותר מאשר מנקודת מוצא של רוויה. בעטיו של החיפוש אחר הצלחות והישגים גדולים יותר, מאבד האדם את שמחתו בהישגיו העכשוויים. דברים שעד לפני זמן קצר נראו בעיניו כאתגרים גדולים, נראים לאחר זמן מה כפעוטי ערך, מפאת רצון חדש להישג נוסף וגדול יותר.

לנוכח העובדה שאין סוף לאפשרויות שהעולם מעניק לאדם, לא יקנן האושר בלבו של השאפתן, שהרי לעולם הוא לא יגיע לסיפוק מלא. להיפך, רצונו הולך וגובר ככל שהוא משיג יותר. רצף זה של הישגים ותחושות חסר הבאות בעקבותיהם, אינו מותיר לאדם פסק זמן להתבונן במבט חיובי על מה שכבר רכש ולנסות להפיק ממנו הנאה מלוא חופניים.

לתופעת חוסר שביעות הרצון של האדם קיימת סיבה נוספת הנעוצה בתהליך התפתחותו. כאשר תינוק נולד הוא מוגבל מבחינה גופנית ושכלית, יחסית למבוגר. מוגבלות זו יוצרת מצב המחייב את החברה הסובבת אותו לפעול למענו בחום ובאהבה, גם בלא שיבקש זאת. השפע המוענק לתינוק ולילד בהתמדה, יוצר בו תחושה עמוקה שכך הוא סדר העולם, ולדעתו, מצב זה צריך להימשך לאורך כל ימי חייו. גם בבגרותו של האדם, אף על פי שכבר נשלמה התפתחותו הגופנית והשכלית, הוא אינו מצליח להשתחרר מהרגלו הילדותי, ועדיין הוא סבור שהכל צריך להעשות עבורו על ידי אחרים. האדם אינו מסוגל לעמוד על הניגוד הקיצוני בין מצבו הקודם, בתקופת ילדותו, כאשר יבב באפיסת כוחות וביקש באופן זה אוכל, לבין מצבו הנוכחי שגם בו הוא שואף שאחרים יטפלו בו ויטפחו אותו בידים אוהבות. בן מאומץ, גם בבגרותו, לאחר שהעניקו לו כל טוב והכרתו כבר בשלה ובוגרת, לא תגיע עוצמת הכרת הטובה שלו לזו של אסיר ששוחרר ושוקם. וזאת משום שקשה לאדם המתבגר להשתחרר מהתחושה שהכל "מגיע לו" מאביו-מאמצו. הרגלי הילדות עדיין מגבילים אותו רגשית, וקשה לו להכיר טובה למיטיבים עמו.

יחסינו להורינו אינו שונה מיחסו של הבן המאומץ לאביו-מאמצו. הורינו טרחו ועמלו עבורנו במשך שנים, האכילונו והשקונו, דאגו לבריאותנו, להשכלתנו ולנוחותנו, הוציאו עבורנו סכומי כסף גדולים על חשבון רווחתם האישית, והם ממשיכים לדאוג לנו גם בבגרותנו. למרות כל זאת, מעטים מאיתנו חשים מחוייבות רגשית ושכלית להכיר טובה להורים. הדבר נובע מהעובדה שהורגלנו לקבל מהם, והרגל זה הפך אצלנו ל'טבע שני'.

כאמור, אותה תחושת 'מגיע לי' היא אחת מהסיבות שבשלה קשה לאדם להגיע לסיפוק מלא. האדם חש שהדברים הניתנים לו הינם שלו משכבר הימים, וכשם שהוא אינו חש בצורך להביע תודה מעומק לב על כל אשר מעניקים לו, כך הוא גם אינו חש בלבו פנימה תחושת מילוי, והאושר והסיפוק הם ממנו והלאה.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
בניית אתרים